מולדת // אוקסנה טימופייבה } תרגום: אלי למדן } נמלה } 54 עמ'
הרשימה שאתם עומדים לקרוא נמצאת בסכנה רצינית להיות ארוכה מהספר שהיא באה לסקר. ספרה של הפילוסופית הרוסייה העכשווית אוקסנה טימופייבה הוא חוברת דקיקה של 56 עמודים, בסך הכל מסה בת ארבעה פרקים קצרים. כל אחד משלושת הפרקים הראשונים מתאר תקופה שעשתה הכותבת בילדותה או בנעוריה במקום סובייטי-פרובינציאלי אחר: הכפר קוז'בניקובו שבסיביר, העיירה צ'ו בערבות קזחסטן, עיר תעשיית הנפט סורגוט — שוב בסיביר. הפרק האחרון, 'איך להיות מכאן', מנסה להציג בסיס תיאורטי למושג אהבת המולדת, תוך גיוס של פילוסופים צרפתים וסופרים רוסים, בעלי חיים וצמחים, וברטולט ברכט אחד. ברכט גם מספק את נקודת האחיזה היציבה העיקרית באותו פרק אחרון בספר, ועל כך בהמשך.
ייתכן שאינני האדם הנכון לכתוב על ספרה של פילוסופית: בדומה ללארה, אהובתו של ד"ר ז'יוואגו ברומן המופת של בוריס פסטרנק, "אינני אוהבת חיבורים שהוקדשו בשלמותם לפילוסופיה. נדמה לי שפילוסופיה צריכה לשמש תוספת סמלית לאמנות ולחיים, כמו קורט תבלינים למאכל. לעסוק רק בה מוזר באותה מידה כמו לאכול חזרת בלבד" (תרגום: פטר קריקסונוב). טימופייבה פותרת כאן את הבעיה שלי בדרך מקורית: כאמור, הפרק הפילוסופי מגיע רק אחרי שלושה פרקים של פרוזה ממוארית אישית, ועוד על מקומות שלא פונקו בתשומת ליבם של סופרים ושל קוראים. כעת, אחרי הגילוי הנאות בעניין הפילוסופיה, אני מרשה לעצמי לטעון שאלה הפרקים הטובים ביותר בספר. הם תופסים 24 עמודים, שהם כמעט 43 אחוזים מתוך 56, וזה יחס מעולה, כי הם מרוכזים מאוד. הם כתובים מצוין מבחינה סגנונית, בכנות ובדיוק רב, ונקראים בהנאה.
ייתכן שאין זה מקרי שהמקום המעורר בכותבת את הזיכרונות החמים ביותר הוא היחיד מבין השלושה שאינו נמצא בשטחה של רוסיה. צ'ו שבקזחסטן, שהפכה ב-1991 לחוץ לארץ עבור הכותבת שגדלה בה, מתוארת באהבה כמקום קטן אך מגוון מבחינה אנושית בלב ערבה פורחת בפרגים אדומים. לעומת זאת, רוסיה, שהיא המולדת "האמיתית" של הכותבת, והארץ שבה נכתב הספרון בשנת 2020, הופכת, לאו דווקא בזכות מה שכתוב בו אלא בזכות מה שחסר בו, לפיל שבחדר. בסדר, דוב.
בשנים האחרונות עברה טימופייבה לגרמניה, בדומה לאינטלקטואלים רבים שעזבו את רוסיה. לאורה של הגירה, השאלה "איך להיות מכאן" הופכת למורכבת יותר עבור כולנו, בין שהיא מצב חדש ומתגלגל, כמו במקרה של טימופייבה, של "עליית הדלעת" בישראל של השנים האחרונות, או של ישראלים שעברו זה עתה לברלין, ובין שהיא הרגל ישן ונוח בן 35 שנה, כמו במקרה שלי. הרצון "להיות מכאן" טבעי לאדם: מי לא רוצה התאמה סבירה בין המקום שאליו הוא חש חיבור עמוק לבין המקום שבו הוא חי בפועל? ואם כבר עוברים למקום אחר, מי לא יעדיף לעשות זאת מבחירה ועל פי נטיית ליבו, ולא מכורח, רק מפני שהמולדת דוחקת אותך החוצה או הופכת למקום בלתי נסבל? אבל בספרון של טימופייבה אין רמזים לאקלים הפוליטי שהופך את מולדתה למקום בלתי נסבל. ב-2020 הדוב שבחדר עדיין היה פחות מאיים מאשר היום, אבל אחרי הטבח בצ'צ'ניה (1994, 1999), תקיפת גיאורגיה (2008) והפלישה לחלקים מאוקראינה (2014) היה ברור למדי, שרבים יצטרכו לחפש לעצמם מולדת אחרת ולהסתבך עם שאלת הקשר לטריטוריה, אותה שאלה שטימופייבה מבקשת לפרק. הבעיה היא שאי-אפשר לפרק אותה באופן א-פוליטי.
הפסקה שבה טימופייבה בכל זאת מתקרבת לגעת בשאלות החשובות האלה נמצאת, לטעמי, דווקא לא בפרק 'איך להיות מכאן' אלא בפרק 'סורגוט'. וזה מה שהיא מספרת: "באוגוסט 1991 הלכתי לבושה בחצאית הזאת לבקר חברה מבית הספר שגרה ברחוב יובל שנים לקומסומול. החברה לא הייתה בבית, ולי באותו ערב לא היה מזל — נאנסתי. חזרתי הביתה מאוחר, בוכה. אמא הגישה תלונה במשטרה; הגבר נתפס ונעצר עד מהרה, ואת החצאית הקטנה שלי הכניסו לשקית מיוחדת לשמירת ראיות".
בפסקה הבאה היא עוברת לתאר את הפוטש שהתרחש עשרה ימים לאחר מכן. תגובתן ההולמת של האם ושל המשטרה הסובייטית-עדיין היא, למעשה, נס קטן, שהרי הגישה הרווחת לאונס ברוסיה עשויה עד היום בעיקר מהאשמת הקורבן וממדידת אורך חצאיתה. ובכל זאת, מעבר מהיר כל כך לסדר היום מתיאור של פשע מזעזע — אונס המספרת כשהייתה ילדה בת 13 — מיטיב להמחיש את כל הסיפור של מולדתה הרעה יותר מכל חיבור פילוסופי. ילדות נאנסות בכל מקום בעולם, זה לא פשע רוסי באופן מיוחד, והוא מתרחש גם בחברות ליברליות. אבל שמיטה מהירה כל כך של השיחה עליו היא סימפטום של חיים בחברה פטריארכלית באופן קיצוני, ולכן נראה שטימופייבה ממהרת כל כך לקטוע את הפסקה הזאת בדיוק כדי שנשֹים לב לכך. מסתבר שבהיותה פילוסופית ולא אמנית, היא בכל זאת נדרשת לדרך אמנותית לומר אמירה פוליטית. עבורי, לעומת זאת, הדרך האמנותית היא האפשרות היחידה לכך — למעט השתתפות אישית ישירה בהתנגדות, כאזרחית מן השורה ולא ככותבת — ולכן הקריאה כאן מספקת לי רגע של הזדהות והבנה.
גם הפרק 'איך להיות מכאן', הכתוב בשפת הפילוסופיה, אינו יכול לוותר על סיועה של האמנות בהתמודדות עם הפוליטיקה שאין בו, אבל שישנה בכל מקום. האפשרות ליחסי אהבה-שנאה עם המולדת מיוצגת כאן על ידי הפנייה לחשוד המיידי שהזכרתי בתחילת הרשימה, ברטולט ברכט, שגלה מארצו ולא הפסיק לכתוב עליה.
לאחרונה פירסמתי תרגומים משירת ההתנגדות שלו, שנכתבה בשנות ה-30 של המאה ה-20; גם טימופייבה פונה לאותה תקופה בחייו. שירתו של ברכט עצמו הייתה אז ישירה מאוד, כמעט עיתונאית. אבל פנייה אליו כעת — אם באמצעות הדיון בו במסה פילוסופית ואם באמצעות הבחירה לתרגם את שיריו מחדש — היא עצמה אמצעי אמנותי לאמירה פוליטית, ישירה פחות אבל אפקטיבית יותר מ"אכילת חזרת בלבד". בסופו של דבר, לשם מה חי משורר, אם לא כדי להחזיק לנו את היד שוב ושוב, כשנאבד את המולדת וניאלץ להילחם על הנפש של עצמנו? •
האפשרות ליחסי אהבה-שנאה עם המולדת מיוצגת כאן על ידי הפנייה לברטולט ברכט, שגלה מארצו ולא הפסיק לכתוב עליה
