איתן ויתקון (58) ואוהד צחר (57), שני אספנים ישראלים, חולקים אהבה משותפת: אמנות יפנית. במשך למעלה משני עשורים הם איתרו, אספו ושימרו פריטים נדירים ומסורתיים, החל ממנורות וינטג' ועד בובות קוקשי ופרינטים עתיקים. במשך שנים האוסף שכב בקופסאות סגורות אצלהם בבית עד שהאוצרות של גלריה עינגע בתל-אביב שמעו עליו במקרה וקפצו על ההזדמנות. כעת הם מציגים את האוסף שלהם בתערוכה מיוחדת בגלריה, ומאפשרים הצצה נדירה לעולם האסתטיקה והמסורת היפנית.
איך הכל התחיל?
צחר, מעצב סאונד שחי בעבר בטוקיו, התאהב בתרבות היפנית והחל לאסוף פריטים שאהב, מחפצי אמנות ועד סינתיסייזרים ישנים. "תמיד קניתי אמנות, גם כשלא היה לי כסף. יפן לימדה אותי על עיצוב ועל רדיפה אחר שלמות, וזה השפיע עליי גם בעבודה שלי. אני מתעסק בסאונד וכל השנים אוסף ציוד וינטג' לאולפן וציורים, תמיד אמנות הקיפה אותי". דרכם המשותפת של השניים החלה לפני כשני עשורים, כשוויתקון התרשם מאוסף הסינתיסייזרים האנלוגיים של צחר. "מה שהדהים אותי בהתחלה היה לראות את האוסף של הרולנדים - סינתיסייזרים אנלוגיים שאוהד אסף בשביל העבודה שלו כמעצב סאונד. הכל מחובר, הכל עובד, מרשים בטירוף, וזה הדליק אותי וחיפשתי איך להשתלב".
צחר מגדיר את עצמו כ"אספן בנשמה". "התחלתי אמנם עם ציוד מוזיקלי, אבל מהר מאוד זה גלש לאמנות יפנית. אני אוסף כל מיני דברים – קרמיקה, ציורים, פרינטים, שלטי פרסומת וכרזות. קניתי אמנות מאז שהייתי צעיר, גם כשהרווחתי מעט. זה משהו שמקיף אותי ואת הבית שלי ומשהו בתרבות היפנית כישף אותי. השאיפה לשלמות, הכבוד לבעלי מקצוע והאסתטיקה המדויקת – כל אלה השפיעו גם על העבודה שלי בעיצוב פסקול לטלוויזיה או באלבומים שעשיתי בעבר, למשל עם ‘החברים של נטאשה’".
הקשר שלו ליפן אינו מקרי. הוא חי שנתיים בטוקיו, ולדבריו, זו הייתה תקופה מעצבת. "ביפן אתה לומד ענווה מול יצירה. שם נגר הוא נגר כל חייו והוא גאה בזה. אמן הוא אמן. יפן לימדה אותי להעריך בעלי מקצוע שמקדישים את חייהם כדי להיות הנגר הכי טוב, הצייר הכי טוב והצלם הכי טוב. השאיפה לעשות דברים בצורה מושלמת היא בסיסית אצל היפנים. וגם האמינות – אף איש מקצוע לא יעבוד עליך בחיים. האסתטיקה ותפיסת העולם שלהם השפיעו עליי בכל תחום".
במהלך השנים ויתקון וצחר זיהו תופעה מדאיגה: “התרבות היפנית שאוהד כל כך אוהב הולכת ומתמסמסת. יש שם שינוי קיצוני. הערכים המסורתיים של המשכיות ומסירות למקצוע נשחקים. פעם ראשונה בהיסטוריה שהדור הצעיר ביפן מאבד עניין בחפצים שעברו במשפחה במשך דורות”, אומר ויתקון. “בנוסף כפרים שלמים ננטשים. אנשים עוזבים את בתיהם, ובגלל שפינוי בית בכפר מרוחק עולה הרבה כסף, הם פשוט מוותרים על הכל והתכולה יוצאת למכירה. יש קבוצות בפורומים, וברשתות של בתים כאלה על כל תכולתם. ושם אנחנו מחפשים".
אוסף ההדפסים: בני 200 שנה
עיקר האוסף העצום שצברו השניים מורכב מהדפסים שחלקם בני יותר מ-200 שנה. הדפסים שנעשו בעבודת יד עם פלטות עץ, שכל אחת היא צביעה של צבע בודד. כך כדי ליצור ציור בודד גילפו לפעמים עשרות פלטות וצבעו. ויתקון: "הדפסי העץ שעשו ביפן הם בעצם התחלה של השואו-ביזנס, כי הדרך הפקה של זה הייתה כזאת שהיה צריך מפיק. מדובר בהדפסים שמיוצרים על ידי פלטות עץ, ונמכרו להמונים. כדי לייצר ולהפיץ את זה, היה צריך פאבלישר, מפיק, כמו שהיום יש מפיקים וחברות תקליטים ומשרדי הפקה של טלוויזיה, והוא העסיק תחתיו צוותים שלמים. היה את הצייר שבעצם מצייר את הציור, אחר כך זה עבר לנגר שהיה לוקח את הציור ומפרק אותו לפי צבעים למספר פלטות מעץ. זה יכול היה להגיע גם ל-30 פלטות לציור אחד. למשל אם בציור יש רק עיטור קטן של ורוד על החולצה של האישה שבציור – זה מחייב פלטה נפרדת. משם זה היה עובר למדפיס, שאחראי על ערבוב הצבעים, מריחה והדפסה. כדי שהציור יהיה מושלם – מאוד-מאוד חשוב ששלושתם יהיו אמנים. זה כמו צוות הפקה, כמו שמייצרים סרט, כמו שמייצרים אלבום במוזיקה, שלושתם צריכים להיות מומחים".
אוסף המנורות: שיא העיצוב היפני
אחד האוספים המרשימים המוצגים בתערוכה הוא של יותר מ-100 מנורות וינטג' יפניות, שצחר אסף במהלך השנים. "זה התחיל במנורה ירוקה אחת", הוא מספר, "ומשם זה התפתח. בעיניי זה שיא העיצוב שאני יכול לחשוב עליו. תוך תקופה קצרה בשנות ה-70, היפנים הוציאו 24 דגמים שונים של אותה מנורה, וכל אחת נראית אחרת, עם אופי משלה".
צחר מצביע על ההבדל המהותי בין עיצוב יפני למערבי: "אני אוהב במיוחד את האלמנט האנלוגי עם הלחיצות של הכפתור. במערב יש כפתור אחד, הפעל-כבה. ביפן עשו מעין דימר עם ארבע-חמש דרגות אור שלכל דרגה יש כפתור לחיץ משלה. זה 'אובר אינג'ינירינג' לעשות על מנורת לילה פשוטה – אבל זה חלק מהתחכום הטכנולוגי היפני". ויתקון מוסיף: "השוק ביפן הוא משמעותי, כי ליפנים יש גאוות יחידה עצומה. הם שומרים את הדברים הטובים לעצמם. אם בישראל שולחים את הדברים האיכותיים לאירופה, ביפן זה הפוך – את הטוב ביותר משאירים בבית".
בובות הקוקשי: מזכרות שהפכו לאמנות
אוסף נוסף שמושך תשומת לב בתערוכה הוא אוסף בובות הקוקשי – בובות יפניות מסורתיות מעץ בעלות ראש גדול וגוף ללא צורת גפיים, המאפיינות את אמנות יפן המסורתית.
"מקור הקוקשי לא באמת ידוע עד היום", מסביר ויתקון, "אבל מעריכים שהתחילו לייצר אותן בתקופת אדו (1603–1868). הן נמכרו למבקרים באזור המעיינות החמים בצפון-מזרח יפן. יפן היא אי געשי מלא במעיינות חמים, ולכל מעיין יש סגולות מרפא ייחודיות. אנשים היו מבלים חופשה במעיינות השונים, בשילוב של נופש ובריאות ויש סברה שהבובות שימשו למסאז' בגלל צורתן, אבל סברה נוספת היא שבכל כפר עשו בובת קוקשי בסגנון ייחודי, ואנשים היו חוזרים מהמרחצאות עם בובה מהכפר שבו בילו. זה כמו לתקוע סיכה על המפה, להגיד – 'בכפר הזה הייתי'".
לבובה המסורתית יש 12 סוגים בסיסיים, אך לאחר מלחמת העולם השנייה נולדו ה"קריאייטיב קוקשי" – הגרסה החדשה שקיבלה מעמד של אמנות עם אידיאולוגיה שלמה מאחוריה. "הרעיון הוא שהאמן הולך ליער, בוחר את העץ שהוא רוצה לעבוד איתו, חוזר איתו לסטודיו, מגלף אותו, מצייר עליו ומעביר אותו הלאה מתוך מחשבה שיש המשכיות לעשייה שלו", מתאר ויתקון. "עם השנים גיליתי אמני קוקשי מסוימים שנגעו בי יותר, ואותם אני אוסף".
"היום הרבה מהבובות נעשות במפעלים על פס ייצור ונמכרות לתיירים, אבל זה כמובן לא אותו דבר. מהר מאוד אפשר להבחין בין יצירת אמנות לבין תוצר של פס ייצור, והמחירים בהתאם – בין 20 דולר לכמה מאות דולרים".
איצ'י ניצ'י: הרגע המכונן
לאוסף שלהם יש שם: איצ’י ניצ’י – “יום אחד”, ויש גם רגע מכונן שבו הפך מסתם תחביב למשהו מרכזי בחיים של שניהם. "כל פריט הוא עולם ומלואו וכל יום מזמן לנו משהו אחר. השם הזה נחת עליי אחרי שראיתי יום אחד מודעה בעיתון של מכירה פומבית של אוסף אמנות יפנית והפך את הכל מהובי למשהו עיקרי בחיים שלי. מכרו את האוסף של פרופ' אברהם אלטמן – שהיה נספח התרבות האמריקאי ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה", מספר צחר.
"חקרתי קצת והבנתי שפרופ’ אלטמן היה איש מאוד מעניין וערירי, שעלה לישראל בסוף שנות ה-60 והקים את היחידה ללימודי המזרח הרחוק באוניברסיטה העברית. אלטמן היה אוטוריטה בתחום התרבות והאמנות היפנית, והיה לו אוסף ענק של פרינטים ואמנות. לאחר מותו ב-2016, האוסף המטורף שלו נארז והוכנס לארון ורק כעבור כמה שנים הוא יצא למכירה פומבית. כשראיתי את זה, הרגשתי שאני חייב ללכת על זה. חלק מהאוסף כולל דפי עיתון שיצאו בסוף המאה ה-17 – אולי אחד העיתונים היומיים הראשונים שהופצו. פעם בחודש היה מצורף לעיתון הזה אינסרט צבעוני, שסיפר סיפור אקטואלי לאותו שבוע. אלה היו ציורים מדהימים, עם סיפורי פולקלור, זוועות, מפלצות – וזה נקרא 'ניצ'י ניצ'י’ – יום-יום. לאורך השנים יצאו כ-120 ניצ'י ניצ'ים כאלה, ובאוסף של אלטמן יש כמעט 60. זה גם היה הרגע שבו החלטנו אני ואיתן לשים סכום כסף משמעותי בבת אחת על האוסף, ואמרנו: 'אוקיי, עכשיו זה כבר לא הובי. אנחנו הולכים על זה'. זה היה לפני שמונה שנים", אומר צחר. "הרגשנו חיבור מיסטי לאברהם אלטמן. הייתה תחושה ממש מטלטלת סביב הרכישה הזאת וזכינו גם לסוג של סגירת מעגל. יום אחד נכנס מישהו לגלריה, שעבר כאן במקרה, והתברר שהוא זה שישב עם אלטמן לקטלג את האוסף הענק שלו שהיום נמצא בידינו. זה היה מרגש".
חזון לעתיד
השניים חולמים על גלריה קבועה שתציג את האוספים שלהם: "התערוכה בגלריה עינגע היא ניסיון ראשון שלנו להביא את האוצרות היפניים לקהל הישראלי", אומר צחר. "אבל אנחנו רוצים ליצור מקום שבו אנשים יוכלו להכיר ולהתרשם מהאמנות הזו באופן קבוע. המטרה היא לחשוף את היופי והעומק של האמנות היפנית לקהל רחב יותר", ויתקון: "בסופו של דבר אנחנו רוצים שיהיה לאיצ'י ניצ'י מקום של קבע כי כרגע הדברים מפוזרים ומה שאנחנו מציגים פה בעינגע זה אחוז קטן ממה שיש לנו". הביקורות והתגובות לתערוכה מרגשות אותם וגם המכירות. "כל פריט שנמכר זה צביטה בלב", אומר צחר. "רכשתי דברים שאני אוהב וזה קשה להיפרד מזה אבל גם ברור לי שכדי להמשיך ולהביא דברים זה חייב לקרות. אבל יש פריטים שאני לא מוכן לוותר עליהם. למשל, יש הדפס מהמם מ-1929 של Kawase Hasui – הבריכה במקדש בנטן בשיבא. זה תלוי פה וקיבלתי הצעות אבל זה נשאר אצלי, גם כי ענת אשתי לא מוכנה לוותר עליו". גם ויתקון שמחובר לבובות הקוקשי חווה את הקושי: "אחרי שנמכרו שתי בובות קוקשי שאני מאוד אוהב ביקשתי מהגלריה לבטל את המכירה. כאב לי ורציתי אותן בחזרה, אבל בגלריה שיכנעו אותי לוותר. אמרו לי שזה לא עובד ככה. לפחות הגעתי לסיכום שאם ארצה להציג אותן בתערוכה נוכל לקבל חלק מהן בחזרה".
אמנות יפנית והשראה
האוסף של איתן ואוהד מעורר השראה ופותח צוהר לתרבות עשירה ומגוונת. בין אם מדובר בפרינטים העתיקים, המנורות המעוצבות או בובות הקוקשי, כל פריט מספר סיפור על מסורת, אסתטיקה וחדשנות יפנית, וסיפור על שני אנשים שהלכו בעקבות האהבה שלהם והתשוקה לאסתטיקה ולתרבות היפנית ועושים את הצעדים הראשונים שלהם בניסיון לחשוף אותה כשהמוטו של שניהם פשוט: "החיים זה איצ'י ניצ'י, אי-אפשר לדעת מה יביא יום".
