לפני תשע שנים ליוויתי את מריו ורגס יוסה, חתן פרס הנובל, בביקורו בארץ וברשות הפלסטינית בהזמנת ארגון 'שוברים שתיקה'. היה זה כחלק מסדרת סיורים ומאמרים שכתבו יוצרים, ושלימים כונסו בקובץ 'חמישים 1967–2017 סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש', בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון.
לא היה זה ביקורו הראשון בישראל. ורגס יוסה היה אוהב ישראל. כמי שגדל והתחנך על ערכי הנצרות ועל אחוות השמאל, הוא גילה בסוף שנות ה-70 בקיבוץ ובירושלים את שורשי המהפך האידיאולוגי שיבוא עליו שנים לאחר מכן, כשינטוש את השמאל הקומוניסטי של פידל קסטרו ואמריקה הלטינית. כמו כן, הוא סלד מארגוני חרם, בהם BDS. "תמיד טענתי שאני נגד ענישה קולקטיבית", אמר לי. "אני לא מבין את זה ואני גם לא מבין במה זה תורם. במקרה של ישראל זה עוד יותר טיפשי, כי העולם האקדמי הישראלי מותח את הביקורת החריפה ביותר על מדיניות הממשלה. אם אתה מחרים אותם, אז אתה בעצם מפסיד את הביקורת שמגיעה מתוך ישראל". בימים שבקמפוסים הגדולים בעולם שוללים את קיומה של ישראל, מרענן להיזכר בדמויות אצילות כמו ורגס יוסה, שהכיר את שורשי הסכסוך, את עוולות הכיבוש, את הסבל הנורא שהוא מסב לשני העמים. ורגס יוסה נפגש עם דויד גרוסמן ועמוס עוז, כתב מאמרים על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בעיתון 'אל פאיס' הספרדי.
השבוע, עם היוודע דבר מותו בגיל 89, נזכרתי באותה שיחה שהייתה לי עם הסופר שהיטיב לבקר את ההיררכיה של המעמדות החברתיים והגזעיים השוררת בפרו ובאמריקה הלטינית, מחברם של 'העיר והכלבים' (1963), 'מלחמת סוף העולם' (1981) ורבים אחרים וטובים, שהציבו אותו בפסגת הספרות העולמית כנציגה המובהק של אמריקה הלטינית לצד חברו הטוב, גבריאל גרסיה מארקס.
במשך שלושה ימים שוחחנו על חמאס ("אני מגנה כל ארגון שמשתמש בטרור"), השמאל העולמי, הנצרות והתהוותן של דיקטטורות במאה ה-21. שוחחנו על אלבר קאמי ועל ז'אן-פול סארטר ועל גוסטב פלובר, ועל הזכייה בנובל שהכירה אותו לקהלים רבים נוספים. אך יותר מכל זכורה לי בעיקר השאלה שהפניתי אליו, לפני שחזר לביתו במדריד: אתה יוצא מהביקור אצלנו פסימי יותר או אופטימי יותר? ורגס יוסה חשב, ורק לאחר שתיקה ממשוכת ענה:
"התרבות היהודית בת אלפי שנים ומתקיימת בה מסורת שמעולם לא נקטעה — מסורת הצדיקים. מדובר בגברים ובנשים המגיחים ברגעי משבר ומשמיעים את קולם נגד הזרם, אדישים לדעת הקהל ולסכנות שאורבות להם בשל התנהגותם, כדי לחשוף אמת או לשרת מטרה שהרוב מסרב לקבל. כך שיש בעיניי גם ישראל אחרת, ישראל של הצדיקים. והם רבים, אם כי לא מספיק כדי לזכות בבחירות. האמת היא שכבר שנים רבות הם מפסידים בקלפיות, פעם אחר פעם. אבל התבוסות הללו לא מכניעות אותם. הם רופאים ועורכי דין שהולכים לעבוד ביישובים נטושים למחצה ומגינים בבית משפט על קורבנות העוולות, או עיתונאים, או אקטיביסטים של זכויות אדם שמדווחים על ההרס והפשעים ומפרסמים אותם ברבים. האופטימיות שלהם היא הדבר שמעודד אותי". •
