רס"ר איתי שגיא // "אני בוער, אבל בוחר בחיים"
לוחם במגלן, חבר צוות של איתי מורנו, דניאל קסטיאל ועידו קסלסי ז"ל
ביום זה אני שם את כל אלו שאיבדנו ונפלו לנגד עיניי. הם שנתנו את חייהם כדי שנוכל לעמוד במקומם, וכך נעשה. היום הוא רק חלק קטן מהמחויבות שלנו כלפיהם - אותם חברים, בני משפחה, מכרים קרובים ורחוקים, ומשפחות שלמות שאינן עוד. היום אנו אומרים תודה ומקדישים להם כבוד.
כולנו היום בוערים בתוכנו משנאה, געגוע, ועצב אין סופי. אני מבקש מכם - קחו את האש הזאת ונצלו אותה. כל מי שבוערת בו אש, יכול להפוך אותה לכוח על! והיום כולנו בוערים מבפנים.
מאז 11 באוקטובר, בשבילי כל יום הוא יום הזיכרון, כל יום אני רואה לנגד עיניי את החברים שאינם עוד, את המשפחות שלהם שלעולם לא יהיו שלמות שוב ואת חבריי הפצועים שלחמו לידי באותם ימים קשים.
ואני בוער, אני בוער. וכועס ועצוב כל כך... אבל בוחר בחיים ובוחר לחייך ולשמוח בשביל חבריי שנפלו, כי רק ככה אני יכול להנציח אותם בצורה שתכבד אותם, "במותם ציוו לנו חיים", אסור לנו לוותר עליהם.
וזה מביא אותי לחלק השני של מחויבותנו, והקשה יותר, להמשיך לאהוב, לצחוק ולהעריך את אותם חברים ואנשים שעדיין איתנו - אלו שחבריהם נפלו כדי שנוכל לעמוד כאן במקומם. לבנות משהו חדש וטוב יותר ממה שהיה ויותר ממה שאהובינו הנופלים אפילו יכלו לקוות.
משואה לתקומה, ומי שנפל ולא קם ולא יקום עוד לעולם, קומו בשבילו, התגברו על הכאב באהבת החיים. הנציחו את זכר הנופלים באחווה ושמחה. תנו משמעות אמיתית לקורבנם על ידי חיים מלאים, כי במותם ציוו לנו חיים, ועלינו לבחור בחיים כל יום מחדש. בשבילם ובזכותם.
יהי זכרם ברוך.
סמל חיים טרייטל // הזכות לשרת כבחור ממשפחה חרדית־חסידית
עוזר רע"ן חרדים
בזמן שמרבית בני גילי יושבים בבית המדרש או לחלופין עובדים בעבודות שונות, מצאתי את עצמי בבוקר שגרתי בעזה במ.פ ג'באליה מתמודד עם ניסיון עצירת הדימום מהרגל לאחר שצלף ירה עליי.
כבחור חרדי ממשפחה חרדית־חסידית מבני־ברק, כלל לא האמנתי שאי פעם אלבש מדי זית. בסוף שנת 2022, כשמלאו לי שמונה־עשרה שנים, החלטתי לבחור בדרך קצת שונה ולהתגייס לפלוגת תומר בחטיבת גבעתי. הגעתי לא מוכן בעליל, ולמרות זאת ניסיתי לצלוח את ההכשרה המורכבת. את הפעם הראשונה לא צלחתי בעקבות זיהום ברגל, ועברתי לתפקיד עורפי. פחות משנה מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, התעקשתי לחזור שוב להכשרה.
בבוקר 20 באוקטובר 2024 עוד הספקתי להתפלל באיתור ולהכין לי אוכל (נקניקיות במחבת. תודה ששאלתם). קרוב לצהריים חזרנו לאיתור, ובמהלך הפריקה מהנמ"ר נשמע ירי.
משהו חד פילח לי את הרגל. הסתכלתי עליה וראיתי את המכנס מלא בדם. באינסטינקט, כחובש מחלקתי, שלפתי את חוסם העורקים מהווסט וניסיתי לעצור את הדימום, אבל לא הצלחתי, חולשה אפפה אותי. חבריי למחלקה עזרו לי, ומשם העבירו אותי לנמ"ר פינוי, שבו נבדקתי, קיבלתי משככי כאבים ובעיקר הבנתי שבעיקרון אני בסדר. השאלה מה עם הרגל. חששתי לאבד אותה.
הנסיעה למגנן בתוך עזה הייתה קשה. הגענו, משם פינוי מוסק לבית החולים. נחתתי בדשא בית החולים סורוקה חצי שעה מרגע הפציעה. הגעתי למיון, שם לראשונה התקשרו להורים שלי להודיע להם שנפצעתי. הם היו בביתם, חול המועד סוכות בבית חסידי, הם קיבלו את ההודעה ומיד יצאו לסורוקה. בינתיים הספקתי לחתום על הניתוח עם השפעת משככי כאבים.
לאחר הניתוח הסתבר שבנס כדור 7.62 של צלף עבר צמוד לעורק (הבדל דק של מילימטרים לעורק שאם נפגע, יכולתי לדמם כמה דקות למוות). התעוררתי מהניתוח והבנתי שאני נמצא במקום שלא חלמתי להיות בו: מלוחם וחובש קרבי בעזה הפכתי לאדם שלא מצליח לקום לשירותים לבד.
קיבלתי הודעות מכל העולם, גל שמועות על כך שחמאס חיסלו אותי... המשפחה חיבקה אותי במהלך האשפוז, ופגשתי את עצמי הופך מבחור ישיבה מבני־ברק עם חליפה וכובע לחייל פצוע שזוכה לביקורם של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון.
שוחררתי לאחר שבוע, ומאז התמודדתי לצערי גם עם אובדן של חבר מהמחלקה, שנפל כשבועיים לאחר שנפצעתי. תמונה שלי ושלו - חיילים עם פאות - תלויה על יד מיטתי. פציעתי ונפילתו חידדו אצלי את החשיבות ואת הזכות להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל: להגן על משפחתי, על עמי ועל מדינתי.
חצי שנה לאחר מכן. אני עדיין מגיע לשיקום בבית החולים תל השומר, אבל חזרתי לשרת בענף חרדים באכ"א כעוזרו של רע"ן חרדים, סא"ל אביגדור דיקשטיין, במטרה לסייע לכל חרדי שלא מוצא את עצמו בלימודי תורה, לזכות ולתרום בהגנה על העם ועל הארץ. כי בעיניי, זו זכות גדולה לשרת בצה"ל בתקופה כזו.
סמ"ר מ' // "והפצועים לא הפסיקו להגיע"
חובשת גדודית ששירתה בחטיבת השריון 7
ההחלטה להתגייס לשירות קרבי הגיעה ברגע האחרון. חודש לפני סגירת השיבוצים למחזור הגיוס שלי התקשרתי ל"מיטב" וביקשתי להיות לוחמת בגדודים המעורבים. בנובמבר 21' התגייסתי לגדוד ברדלס, ובהשתלשלות אירועים מקרית שכנראה תוכננה באופן לא מודע בצורה מושלמת בשבילי, הגעתי לשרת כחובשת גדודית בשריון.
הטנקים לא מאוד הרשימו אותי, והיה נראה לי כי תפקיד החובשת יסתכם בטיפול בכאבי גרון או צינון. הייתי בטוחה ששיא השירות שלי יהיה מתן מנוחה לחייל עייף שמנסה לברוח מהשמירה שלו. כשהגיע 7 באוקטובר והמלחמה פרצה – היה ברור באותה השנייה שאין זמן לבזבז, שאנו עומדים בפני משימה יותר גדולה משאי פעם דמיינו.
מהר מאוד הכניסו את התאג"ד שלי לנגמ"ש מרכבה ומצאנו עצמנו עומדים לפני כניסה קרקעית לרצועה. טפיחה על השכם, ציוד חדיש מהמחסנים של חיל הרפואה – ויצאנו לדרך. בדרך עלתה בראשי תמונה אחת, ברורה ובהירה – הטנקים וביניהם הנמ"ר שלנו נוסעים במסודר, מוכנים ודרוכים, כשלפתע צועקים עלינו לעצור, פותחים את כבש הנמ"ר וצועקים: "את! כן־כן את! הבחורה! צאי מהנמ"ר, בנות לא חוצות גבולות, אם את רוצה את יכולה לעזור מאחור!". לשמחתי הרבה, ולצער ההורים שלי, לא ככה הלכו הדברים ומאותה הכניסה לסבב הראשון, לקחתי חלק בלחימה בסבבים שונים, בעזה ובלבנון, במשך שנה.
להיות לוחמת במלחמה זה לא מאתגר כמו שמדמיינים את זה. אמנם לאט־לאט הרגשתי שאני מאבדת את הנשיות שלי, כל טיפה של פרטיות שהייתה לי נעלמה והתחושה המרכזית הייתה שאין משהו שאני רוצה יותר מחברה נשית שתהיה איתי שם בסביבה כל כך גברית. אך האתגרים האמיתיים במלחמה היו לא שונים מהאתגרים של הלוחמים הבנים. קושי בחוסר ודאות, ההרגשה שאנחנו חיים חיים כפולים – החיים בבית והחיים בעזה. המראות הקשים, הפחד, הגעגוע העז הביתה וההשתוקקות לדברים הבסיסיים ביותר. לשמוע מוזיקה, להרגיש את אור השמש כשאין עלייך ציוד כבד ולאכול אוכל של בית. כל אחד מאיתנו התגעגע ללהתרגש מדברים רגילים, מהדברים שמרגשים ילדים אחרים בגילי ה־20. אני מרגישה שבאיזשהו מקום ויתרנו על מי שהיינו לפני – בנינו לעצמנו לאט־לאט דמות חדשה עם ערכים משופרים, סדר עדיפויות חדש ודריכות שמלווה אותנו משדה הקרב עד הבית.
להיות אישה לא השפיע על היכולות ועל הביצועים שלי בשדה הקרב. אם הייתי טובה מספיק במקצוע שלי, זה פשוט מספיק. המסביב לא באמת משנה. בחלק מהזמן הצוות שלנו היה מורכב מבדואי, דרוזי, חייל שהתגייס לפני חודשיים ובחורה. נשמע כמו התחלה של בדיחה, לא? אז כן, לא פעם הצוות שלי היה לועג לי על שגרת הטיפוח המגוחכת שהקפדתי עליה בעזה, אבל בזמן אמת, כשזה רק אנחנו בנמ"ר ומולנו שוכב פצוע שצריך אותנו, הכל משתתק, המוח מרוקן את כל מה שלא חשוב וניגש לעבודה. שנה אחת – עשרות פצועים, מכל הגילים ומכל היחידות, עשרות פינויים מורכבים, על מסוקים ורכובים ולחימה עצימה שאף אחד מאיתנו לא דמיין שתקרה במשמרת שלנו.
בעזה היו תקופות שהפצועים לא הפסיקו להגיע. הלחימה האינטנסיבית הובילה אותם אלינו לנמ"ר אחד אחרי השני. אנשים שאני מכירה ואנשים שאני פוגשת לראשונה בחיי – שוכבים מולי, זקוקים לטיפול, ברגעים הכי מכריעים של חייהם. בזמן הטיפול אין רגש – הרגש נעלם כלא היה. אין רחמים כלפי החייל ששרוע פה מולי, אין בכי ואין זמן להססנות – רק מקצועיות, דקדקנות, רצון להציל ולא להרע או לפגוע.
כשדברים מסתבכים או אינם מצליחים, כשהם נראים כבלתי הפיכים וחסרי סיכוי, התאג"ד שלי ואני לא מוותרים. עובדים בקצב מסחרר. עושים הכל בכדי להוציא את הלוחם הפצוע משדה הקרב לבית חולים במצב הטוב ביותר ובזמן הקצר ביותר. אין משהו שמפחיד אותנו יותר מלהסתכל על הרופא שלנו, לראות אותו מחפש סימני חיים ולדעת שהסיכויים קלושים. מנסים הכל. מקשיבים ללב, מודדים אחוזי חמצן בדם, בודקים נשימות, לחץ דם, הכל בשביל לא לשמוע את הפקודה שאומרת שמפסיקים את הטיפול. הכל בשביל שהרופא שלנו לא יכריז מוות על החייל ששרוע פה מולנו. נלחמים בשביל לתת לו עוד ניסיון אחד אחרון.
כשזה כן קורה, כשהרופא מכריז מוות, הכל עוצר. איך מצופה מאיתנו להתנהג? על מה כל אחד חושב? מה יקרה מפה הלאה? מתי תגיע הדפיקה על דלת הבית של ההורים של אותו החייל?
באותו הרגע, אני חושבת על הכל. על אמא שעוד לא יודעת שבנה נהרג. על אבא שלא ישן כבר כמה לילות ורק חיכה שהבן שלו ייצא להתרעננות. אני חושבת על זה שאני לא יודעת מי היה אותו החייל שפה מולי שזה הרגע נפל. אני חושבת על החברים שלו. האם יש לו בת זוג? איפה הוא גר? בן כמה הוא? מה הוא אהב? מה היו החלומות שלו כשיגדל וישתחרר?
אם נחזור לתחילת הדברים שכתבתי פה, זה יהיה די מטורף לחשוב איפה התחלתי ואיפה סיימתי. אני השתחררתי מהצבא לאחר שירות סדיר של שלוש שנים. יש המון מטענים כבדים שאקח איתי מהשירות שלי לכל החיים, כי ככה זה. זה הדור שלנו ואין בי חרטה ועם זאת, זכיתי להילחם בשביל מדינה שאני כל כך אוהבת ובשביל מטרה שאני כל כך מאמינה בה ובעיקר, זכיתי להציל חיים.
"אין משהו שמפחיד אותנו יותר מלהסתכל על הרופא, לראות אותו מחפש סימני חיים ולדעת שהסיכויים קלושים. מנסים הכל בשביל לא לשמוע את הפקודה שאומרת שמפסיקים את הטיפול. הכל בשביל שהרופא לא יכריז מוות"
סמ"ר במיל' מ' // "הקושי התגמד לעומת תחושת הגאווה"
סמלת מחלקה בגדוד ברדלס
את היום הראשון בעזה אני לעולם לא אשכח. קמנו לפנות בוקר, סחבנו ציוד כבד ונכנסו צפופות ברכב לעזה. הריח היה מסריח והיה קפוא ולמרות כל זאת - היינו בעננים. תחושת הגאווה להיות בין הצוותים הראשונים של לוחמות שנכנסות לשטח אויב, לדעת שאנחנו עושות היסטוריה - זה משהו שלא אשכח בחיים. בצוות שלי, שהורכב מנשים בלבד, בנינו קשר מדהים. ידענו לאזן את העוצמה האדירה, הרעל בעיניים, והתעוזה לבצע את המשימות אליהן נדרשנו לצד עיבוד עמוק של הרגשות. קיימנו הרבה שיחות בסוף כל יום ושיתפנו אחת את השנייה במחשבות ובתחושות המורכבות ביותר שלנו. זה הפך אותנו ללוחמות טובות יותר, חיזק אותנו לקראת היום שאחרי, ויצר אורגניות יוצאת דופן על אף שלא הכרנו אחת את השנייה לפני שנשלחנו למשימה.
חברה טובה שלי הייתה בצוות מקביל אליי. לאורך הלחימה התכתבנו בינינו בפתקים דרך שיירות האספקה, פרקנו לנייר את התחושות שלנו ודנו בציפיות להמשך. הצוות שלה והיא היו ללא טלפונים, ולכן מסרתי בשמה דברים למשפחה שלה ועידכנתי שהיא בסדר. לא לקחתי איתי שום דבר מהבית לעזה, אפילו לא תמונה. ברגעים קשים הייתי מוציאה את אותם פתקים, נזכרת שחברה טובה שלי נמצאת ממש מעבר לפינה, שהיא גם איתי בתוך כל הטירוף וזה היה מה שהחזיק אותי לאורך כל הדרך. את כל הפתקים שמרתי אצלי בחוגר והם עד היום, גם אחרי שהשתחררתי, תמיד איתי בארנק.
במהלך הפעילות שלנו בעזה עברנו בין מספר מקומות, אפשר לומר שיצא לי לראות נופים מאוד מגוונים. באחד הימים הגעתי למקום מרכזי מאוד בלב עזה, היו שם שלטי חוצות שזיעזעו אותי וממש שינו לי את תפיסת העולם. על שלטי החוצות בכיכר המרכזית שלהם, איפה שבישראל בטח הייתה פרסומת למשקפיים או לרכב, הייתה פרופגנדה אנטי־ישראלית. על שלט אחד הייתה פרסומת לתנועת הנוער של חמאס, ועל השלט שהכי זיעזע אותי הייתה תמונה של מחבל מהשטחים שרצח לוחמת ישראלית - עם כיתוב שמעודד אותו ומודה לו. אני זוכרת את הזעזוע שלי ואת ההבנה שאלו הפרסומות שהם נחשפים אליהן מהרגע שהם נולדים.
כל הימים שלנו היו עם לו"ז מאוד מסודר, מה שנתן הרבה שקט בדבר הזה. הבקרים היו החלק האהוב עליי - קמות מוקדם, עוד לפני שהשמש זורחת, מנקות ביחד את הנשק ואז יש זמן פנוי לשבת ביחד לקפה וסיגריה לפני שמתחילים באמת את היום. הקפה והסיגריה עשו לנו את כל ההבדל. במהלך היום לא דיברנו הרבה, היינו מרוכזות מאוד ועסוקות. היה לכולנו מאוד חשוב לשדר רצינות - אז גם כשהיה אפשר, העדפנו לא לצחוק או לדבר יותר מדי אחת עם השנייה. גם ככה היינו בנות והיינו חריגות בנוף, רצינו לשדר כמה שיותר רצינות כדי לא לתת לאף אחד סיבה לפקפק במקומנו שם.
בערבים, לעומת זאת, היה לנו מקום לפתוח את כל התחושות מאותו היום. היינו מדברות על הכל - הרגעים הקשים, הפחדים, הדילמות המוסריות וגם צחקנו ושיתפנו ברגעים טובים. אני לא יודעת איך זה בצוות של לוחמים, אבל מרגיש לי שהערבים האלו של השיתוף והביחד זה משהו שיותר קל להשיג בצוות של לוחמות, של נשים.
באופן מפתיע, אני בכלל לא זוכרת את התחושות הפיזיות בגוף. אני בטוחה שהיה קפוא כי הבאנו שכבות, שהיינו תשושות, שהיה כואב והציוד היה כבד. אבל נראה לי שמרוב האדרנלין וההיי של המשימה פשוט לא שמנו לב. היינו עסוקות כמעט כל הזמן וכשלא היינו עסוקות באופן פיזי, הראש היה עסוק במחשבות ותהיות.
כשאני חושבת על המילה "תמרון" אני לא חושבת על עצמי. אני חושבת על החברים הלוחמים שלי שבשבילם תמרון זה הווה, לא עבר נוסטלגי. המחשבה שהייתי רק חודש וחצי בעזה ולא כמו החברים שלי הלוחמים שמשרתים ביחידות אחרות עדיין בוערת בי.
חוויתי כמות אדירה של רגעים שלעולם לא אשכח, לטוב ולרע, ולצערי על רובם אסור לי לספר. אבל רגע אחד מיוחד היה כשהייתי בשמירה וראיתי שריונרים מילואימניקים עם הטנק שלהם מחוץ לחלון. לאחת מהצוות שלי היה אח גדול שריונר במילואים, אז ישר שאלתי עליו ומתברר שהם היו מהצוות שלו. זה היה רגע שהזכיר כמה העולם קטן, וחיזק עבורי את תחושת המשפחתיות והחיבור של עם ישראל - גם בלב עזה.
תמיד רציתי להיות לוחמת - אני יכולה וצריך, אז אין סיבה שלא. אני באה ממשפחה של לוחמים, סבא שלי לחם ונפצע במלחמת יום כיפור ואבא שלי לחם ואיבד חברים לצוות ברצועת הביטחון בלבנון. אני התגייסתי על מנת להמשיך את המורשת ולבחור כל יום מחדש בחוסן שנבנה, בגאווה הענקית, באנשים המדהימים. זה מוזר להגיד, אבל התמרון היה חוויה מדהימה. אני גאה בעצמי על הכבוד להיות אחד הצוותים הראשונים של לוחמות מתמרנות. כל קושי שחווינו התגמד לצד תחושת הגאווה הזו. הלוחמים שעבדנו איתם כיבדו אותנו מהרגע הראשון וראו אותנו כמקבילות ושוות, העבודה הייתה מספקת וראינו כמה היא משמעותית ומביאה תוצאות. איך שאני מתארת את זה תמיד לחברים - "אכלנו שליחות לארוחת בוקר" - וזו באמת הייתה התחושה.
"בערבים היינו מדברות על הכל - הרגעים הקשים, הדילמות המוסריות וגם צחקנו. אני לא יודעת איך זה בצוות של לוחמים, אבל מרגיש לי שהערבים האלו זה משהו שיותר קל להשיג בצוות של לוחמות, של נשים"
ד' // "הכל מפחיד. גם הדברים הטובים והתמימים"
שירות סדיר ביחידת עוקץ, לוחם במילואים בחטיבת עציון
אני לא משהו בלהיות מתנחל־דתי. יותר מזה, אני מתעב את צמד המילים "מתנחל־דתי". בבית הירושלמי והדתי שגדלתי בו סיפרו לי שהאדמה קדושה כי אנחנו העם הנבחר. ארץ ישראל לעם ישראל, מדן ועד אילת, לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות, ועוד מיני ביטויים מהרוח הימנית המפוארת, מהסוג שאפשר לראות על סטיקרים. המסלול שלי ממשיך בתיכון דתי הומוגני, שבו למדתי על הלכות ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ במלחמת מצווה, נמשך במכינה שבה התחנכתי לכך שצריך "להתחזק בתורה" ולהיות יהודים עם מוסר יהודי נעלה, ומסתיים בגיוס ליחידה הטובה ביותר שאפשר, כי ברור ש"טוב למות בעד ארצנו". אחר כך נגור בהתנחלות בורגנית כי צריך ליישב את הארץ.
אבל אני לא משהו בלהיות מתנחל־דתי. אני לא ב"זרם", לא למדתי הרבה תורה, לא התחברתי למכינה, ואני מנהל פנימייה של נוער בדואי־ערבי. מאז ומעולם ניטעה בי האמונה שהזהות היהודית שלי מחייבת אותי לדאוג לאחר, ושאם לאחר לא יהיה טוב אז לי לא יהיה טוב. האמונה האישית שלי תמיד הייתה שהיהדות מחייבת אותנו לשלב את כולם, ושוויון הזדמנויות לכולם אינו זכות אלא חובה.
תמיד גיחכתי לנוכח נתונים שהראו כי הישראלים מצליחים מאוד במבחני פיז"ה, עם הערה בכוכבית: "הנתונים המוצגים הם בניכוי חרדים וערבים". וכמה אנו טובים במתמטיקה, עם אותה כוכבית אזהרה. ומובן שאנחנו בין המדינות הטובות ביותר במוביליות חברתית־כלכלית, כוכבית. אנחנו מדינת הכוכביות.
האם אירועי 7 באוקטובר חושפים אותי כאדם תמים? האם הם הוכיחו שאי־אפשר לשגשג במרחב שבו אנו מתקיימים? אולי החברים שסיפרו לי שאין על מי לסמוך צדקו? אולי באמת עלינו לבחור "או אנחנו או הם"? האם כל החיים המשותפים שבהם האמנתי הם פיקציה?
לפני שמחת תורה השחורה הייתה לי שגרה. בכל בוקר, במשך שנים, הייתי מחליף את דמות המתנחל־דתי במנהל פנימייה ערבית־בדואית בדרום. עם כוס הקפה שהייתי לוקח בטייק־אוויי הייתי מגלגל מחשבות על עתיד משותף וחינוך שווה לכולם. בכל בוקר הייתי יוצא מהבית, נושם אוויר קר של הרי יהודה, ומתחיל את הנסיעה בכביש 60 החדש. בכל בוקר, אל מול הנופים המתחלפים בדרך, היו מתעוררות אצלי התקווה וחדוות העשייה. כמעט לא הייתי מעסיק את עצמי בשאלות מהעבר: "למה אתה עושה את זה?", "הרי עניי עירך קודמים" ו"ממילא זה לא יעזור". כל האמירות האלה היו די שכיחות בעולם שהשארתי מאחור, ואף שעדיין שמעתי אותן בקרב חלק מהחברים שלי, תמיד היו לי תשובות טובות: האדמה הזאת אינה שייכת לאיש, כולנו רק אורחים חולפים בה, ערבים, דרוזים, יהודים. שוויון, סובלנות והזדמנות הם לא פריבילגיה אלא זכות לכולם. העתיד שלנו משותף, אם נרצה או לא, אנו חולקים את אותה אדמה ואת אותו הגורל.
אבל ב־7 באוקטובר 2023 נדמתי. לא היו לי תשובות. מה קרה לי? האם הפסקתי להאמין בכל מה שהגשמתי בחיי היומיום שלי? לפתע לא הניחו לי מחשבות על עזתים שרוצים להשמיד אותי. על אנשים שרצחו חברים שלי, אנסו ופגעו בהם. המחשבות שלי רצו לכל הכיוונים, וכבר לא ידעתי במה אני מאמין. הרגשתי תמים ומרומה, כמו ילד קטן שמאמין בשיגיונות שווא. אולי המרחק "בינינו" ל"בינם", המרחק שכל חיי ניסיתי לגשר עליו, הוא דווקא הכרחי? אולי הביטחון האישי חשוב יותר מהכל? האם בשמחת תורה התנפץ האמון שלי בבני אדם?
ˆ ˆ ˆ
שמחת תורה הוא גם יום ההולדת שלי. את הפיוטים האהובים עליי שרים בזמן הנפת ספר התורה, פיוטים של היסטוריה יהודית, פיוטים של שמחה ואהבה. שמחת תורה היא חג של משפחה. שבוע לפני החג אני הולך עם הילדים לחנות הצעצועים לקנות להם מתנות. יחד נצטלם עם הבגדים החגיגיים החדשים שנקנו במיוחד, נכין את האוכל המיוחד שכל אחד אוהב, ונצעד שלובי ידיים לבית הכנסת, שם ניפגש עם חברים, נשתה ונשמח.
אבל לא בשמחת תורה של שנת 2023. 6:30, טלפון שמעיר את הבית. "מי מתקשר בחג?" שואלת אשתי, "זו הקפצה", אני אומר, מביט בצג הטלפון. בלי לחשוב אני אומר לה שלום, מבקש סליחה מהילדים ומבשר ש"היום לא הולכים לחגוג", לובש מדים, רץ לאוטו, חותם על נשק ומשתנה לתמיד.
המלחמה התחילה. אני משאיר מאחור את החברים בפנימייה, כבר לא יודע מי אויב ומי חבר. מי לנו ומי לצרינו? ועכשיו הטלפון על "השתק". שירי ארץ ישראל כבר לא מתנגנים ברכב המשוריין, שעליו עולים כמה מילואימניקים עם כלי נשק.
אין לי תשובות לשאלות. רק זעם עצום ותסכול עמוק. אין לי מושג לאן לתעל את הרגשות, ואין לי הסבר לכך שברגע אחד חזרתי להיות מתנחל־דתי. עכשיו אני מתאמן בירי, להרוג את האויב. אני כבר לא הבחור החביב שהייתי. אי־אפשר לומר שאני תמים. מפחיד להרוג. מפחיד להיהרג. מפחיד לטעות. מפחיד ליפול. מפחיד שלא הצלחנו בשנים האחרונות לבנות חברה סולידרית. מפחיד שגם אני נכשלתי. מפחיד הפיצוץ. מפחידים מפגשי החיים המשותפים שתיכננתי לאורך השנה. הכל מפחיד. גם הדברים הטובים והתמימים.
ˆ ˆ ˆ
102 ימים ללחימה. אחרי הרבה זמן אנחנו יוצאים להפוגה קצרה באזרחות. זמן לכבס את המדים, לאפסן את הנשק ואת כל הסלנג הצבאי. זמן להשיל את הקשיחות המיליטנטית, להצניע את האחווה הצבאית ואת הרצון להילחם.
יש בי מידת אחריות ורצון לברר מה יהיה: לאן אני ממשיך מכאן? אני חושב: הדרך הכי טובה היא לחזור לכפר הנוער, למקום של 6 באוקטובר, לבחון מה השתנה ומה נשאר. לא ביקרתי במקום מאז אותה שבת שחורה. רק שיחות טלפון מחויבות וזום בלי מצלמה. נתתי לאחרים לסדר את הדברים ולנהל את המקום שלרגע חשבתי ששייך לעבר. אבל עכשיו אני נזכר במחויבות.
אני קם בבוקר, לוקח את הזמן, ובאיטיות של ילד בגן אני לובש את הג'ינס האהוב עליי עם החולצה השחורה. נועל נעליים בלי שרוכים, תוחב את הארנק לכיס, ועולה על הרכב שמוביל אותי לשער הירוק בעל הכיתוב בערבית "ברוכים הבאים" "أهلاً وسهلاً". בצעד קטן ואיטי אני עובר לעולם אחר, למציאות מוכרת ולא מוכרת. אני נושם עמוק, מברך את כולם ב"סבאח אל־ח'יר" וצועד בשביל המוכר של הפנימייה.
כמה אני אוהב את הקפה בחדר המורים, את החיבוקים והחיוכים בגינה. לפגוש תלמידים ותלמידות מדברים בערבית בחצר, עם חיג'אב ומִסבּחה, מחרוזת תפילה, ביד. התגעגעתי למראות בני נוער נכנסים לשיעור מתמטיקה, משחקים כדורגל, לומדים ערבית ועברית, מדברים על שייכות וזהות, יוזמים פרויקטים חברתיים ומתכננים את המפגש עם האחר. במיוחד התגעגעתי לדבר עם הצוות האהוב שלי, אחמד, מוחמד, ראניה, דואע, מרים, אדם וכמאל. חששתי מהשיחה איתם, אבל הצלחנו לדבר. הם לא שאלו שאלות על הצבא, ואני לא סיפרתי. לא הסכמנו על הכל, אבל בסופו של דבר התחבקנו. היינו קרובים ורחוקים. שיחה משונה של חברים שעברו טראומה.
עם התלמידים עדיין לא נפגשתי. נמנעתי מהמבטים ומהשאלות שאין לי עליהן תשובות. חשבתי להשאיר את השיחה על התמודדות עם אתגרי החיים המשותפים לזמנים פחות שחורים, אחרי המלחמה.
"תהיה רגיש עם האזרחים שאתה פוגש שם", זרק לי מוסטפא, רכז השכבה, רגע לפני שיצאתי בדרך למכונית, רגע לפני שחזרתי למחלקה, למדים הצבאיים. "בטח", עניתי, "אתה מכיר אותי, מה נראה לך?" הסתובבתי ויצאתי מהשער הירוק, יודע שעוד אחזור, כי עוד יהיה לנו עתיד ביחד במקום הזה.
"אין לי תשובות לשאלות. רק זעם עצום ותסכול עמוק. אין לי מושג לאן לתעל את הרגשות, ואין לי הסבר לכך שברגע אחד חזרתי להיות מתנחל־דתי. עכשיו אני מתאמן בירי, להרוג את האויב. אני כבר לא הבחור החביב שהייתי"
א' // מכתבים שלא נכתבו
מילואימניק ביחידת עוקץ
אני רוצה לכתוב על האלמנה שעוד לא קיבלה באופן רשמי את שם התואר כי גורל בעלה עוד עלום, ולמרות זאת כולם מסביבה כבר מנחמים כי איך אפשר לצאת משם בחיים, ולא מסוגל לדמיין או להיכנס לנעליה.
אני רוצה לכתוב בשם האמא שבנה נהרג יחד עם כלבו בזמן לחימה, אבל הקולות היחידים שעולים בראשי הן שאלות הכרוכות באשמה: "האם הכנתי אותו מספיק טוב?", "האם אילפתי את הכלב בצורה מספקת?".
לפעמים עולה בי החשק לכתוב מכתב פרידה מהחיים, אבל אני לא מסוגל לדמיין את אמא שלי חיה בלעדיי ואותה דווקא לא בא לי להרוג, כי הסבל שלה שייך לה וכל אחד בוחר להתמודד אחרת עם סבלו. והיא סבלה, כמה סבלה... ואני מכבד את בחירתה לסבול מאידך, ומגיסא לא מעוניין להכביד, כי אני בחיים שלי החלטתי ליהנות ולשחרר מכל קושי, על אף שלפעמים יש לחיים תוכניות אחרות בשבילי.
אני רוצה לכתוב מאחותי לבנה שהיום חוגג שנה וארבעה חודשים, ובעוד 16 שנים ושמונה חודשים יגיע תורו להילחם את מלחמת הקיום של עם ישראל, ובשביל אחותי אני רוצה להתפלל שבראש העם יישבו מנהיגים ראויים שלא ייתנו לכוח החיים שלו להישחק על אדמות האויב, עד שבמקרה הטוב יאושפז שנה בכפר איזון או יצטרך להסתדר בלי אצבע.
ולאחייניתי, שיתגייסו החרדים לפני ששירות נשים שוויוני מוחלט יאושר.
אם החייל זיכרונו לברכה, מהבית השני, מגיעה מחויכת לכל ימי הזיכרון ביחידה, כאילו רואה בכל החיילים ששירתו איתו כשלוחות של בנה, ובכך – זוכה לטעום ממנו עוד קצת, טעם נשכח, אמנם לא העיקר אבל דומה, כזיכרון חמקמק, כמילה שנפלה מקצה הלשון שנייה לפני שנאמרה, והופ – עוד רגע תחזור.
כמו ריח של טעם המגרה את החושים אל הכלום – אצלה מתעורר הרצון לתת חיבוק, ואיתו הרחם זז, מבקש לעטוף שוב את אותו הילד שהיה לפני שידענו שנועד לגדולות. כולנו מסתכנים בגורל שכזה אבל לא באמת מאמינים שהוא יקרה.
כולם מתכוננים לאסון. אתמול התקשרו לדודתי מעיריית רמת־גן, ביקשו ממנה לוודא מאגרי מזון ומים ותיאמו איתה מועד לאספקה של גנרטור. "יפה מצידם", היא אומרת, ו"אתה יודע כמה אמבולנסים צריך כדי לפנות את כל הנכים? 10,000! אתה קולט? אבל לי הכי טוב בבית, אולי יסכימו להעמיד מיגונית בגינה". ואני מהנהן אבל היא לא רואה, אז שואלת אותי אם הכל בסדר ואני רק משיב שכן, אבל בראשי מדמיין את כל רמת־גן מופגזת ואותה מנסה לצאת למיגונית שבגינה על שלל נכויותיה.
היום התקשרה בפעם השלישית הבחורה ממערך המילואים וביקשה את הטלפון של אבא למקרה של אסון. כולם מתכוננים לאסון. מסתבר שבכל פעם חשבתי שאני זוכר את הטלפון שלו בעל פה אבל בעצם טעיתי במספרים, כאילו תת־המודע שלי ביקש שלא יתקשרו לאבי במקרה של אסון. היום היא כבר התרגזה אז טרחתי לוודא, ואני מקווה לא לשמוע ממנה יותר וכמובן שלא יתקשרו אליו, כי אחרי שהודעתי לו שבקרוב אשוב להתגייס הוא החליט לעזור לי עם העסק וזה מאוד נוח מצד אחד. מצד שני, קשה לי להתרכז בעסק עם החרב על הצוואר וכל מה שיש לי בראש זה טיולים. יש או אין מלחמה – כך או כך – אין עסק, רק טיולים, ובינתיים החלטתי לתת לאבא שלי לעזור והוא נהנה.
כשהוא מחייך אני מתחיל להתגעגע אליו למרות שעדיין לא נפטר, מתחיל להתגעגע לתחושה שכשיש מלחמה מישהו רוצה לעזור לי, ואני אפילו לא זוכר את המספר...
"אני רוצה לכתוב בשם האמא שבנה נהרג יחד עם כלבו בזמן לחימה, אבל הקולות היחידים שעולים בראשי הן שאלות הכרוכות באשמה: 'האם הכנתי אותו מספיק טוב?', 'האם אילפתי את הכלב בצורה מספקת?'"
סהר טל // "עדיין בשדה קרב"
שירת כטבח בסיירת נח"ל ב־7 באוקטובר במוצב כרם שלום
שנה וארבעה חודשים עברו ואני עדיין מרגיש בשדה קרב. שדה קרב עם עצמי ונגד העולם. לקום בבוקר, לראות דם ומוות, וזה מפחיד. זה מפחיד בידיעה שאם אירדם שוב אני אקום לאותו הבוקר. אני מרגיש שבור ושלם בו־זמנית, למרות שזה לא נשמע הגיוני. הלב שלי כל כך שבור אבל הרוח כל כך חזקה, שהיא מנסה להשלים את השברים ולא תמיד מצליחה.
הקשר עם המשפחה כבר לא כמו הקשר של פעם, ואני מתגעגע לימים שהייתי יוצא החוצה ומרגיש בטוח בעולם. אם זה ללכת למשפחה במושב, לטייל שם – היום אני מפחד לצאת מהבית, לפעמים גם לזרוק את הזבל. הביטחון שלי נפגע ואני מנסה לשקם אותו, אבל תמיד צץ לי איזה טריגר שדואג להזכיר לי שהטראומה כאן וזה לא כיף. ההתקפים, העצבים, ההזעה, הפחד להשתין על עצמך בלילה, אז אתה לא נרדם מהפחד שיקרה משהו. מחשבות, סיוטים, כל כך הרבה דברים שאנשים רגילים שאני אנסה להסביר להם לא יבינו. גם אם הם יגידו שהם מבינים אותי, הם לא תמיד מבינים, ואני שמח שהם לא כי אני לא מאחל לאף אחד לחוות את מה שאני חוויתי. את חוסר האונים המוחלט, שכל שנייה מרגישה כמו נצח ואתה רק מחכה שיפגע בך כדור או משהו. שאולי יפנו אותך, וזה ברוך השם לא קרה. אני אומר תודה למרות שלפעמים בא לי שיראו שאני פצוע. כן, לפעמים יש לי מחשבות שאם הייתי מאבד יד או רגל אז היו מתייחסים אליי אחרת, גם המשפחה וגם החברים שלא כל כך בקשר איתי וזה קשה לי מאוד.
"הלב שלי כל כך שבור אבל הרוח כל כך חזקה, שהיא מנסה להשלים את השברים ולא תמיד מצליחה"
ב.י // "לא שומע לשון הרע"
בזמן האחרון, בגלל הפגיעה באוזן, חוש השמיעה שלי ירד משמעותית. אוזן שמאל לא מתפקדת וקשה לי להבין כשמדברים איתי. כתוצאה מכך אני דורש שיחזרו שוב על הדברים, אבל לפעמים כבר אין לי כוח להגיד להם לחזור על המילים, אני אפילו לא שואל מה הם אומרים לי ופשוט מתנהג כאילו שמעתי והבנתי, כשבתכלס לא הבנתי כלום. לא חשבתי שזה יכול לקרות לי, וזה מבאס אותי כי לא מתחשק לי לתת הרגשה שאני מעיק.
זה דפוק, אבל אני צריך לדעת לחיות עם זה כי אין ברירה, צריך למצוא נקודות טובות לבעיה הזאת, למשל: יש הרבה דברים שלא צריך לשמוע, ונעשה איתי חסד מבורא העולם שלקח ממני את לשון הרע, שלא אשמע אותה...
ע.ק // לזכר אברהם פטנה ז"ל
ביום חמישי בשעה 3:40 בבוקר התקשרתי לאברהם ואמרתי לו "אברהם, קום, יש לך משמרת". אברהם התעורר ואחרי כמה דקות יצא לרחבת הפלוגה. חזרתי איתו שוב על ההסבר של המפקדים לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות במחסומים, אם קורה משהו – מה בדיוק לבדוק, להסתכל שאין משהו חשוד ברכב – ובשעה ארבע כבר היינו במחסום המנהרות. ביקשתי מאברהם שירכיב את הווסט הקרמי בתוך האפוד. בשעה שש אברהם ביקש שאפתח במחסום נתיב נוסף כי יש הרבה מכוניות, והסכמתי.
ביקשתי מכל העוברים תעודות זהות, רובם היו ערבים, ואחרי כמה זמן שמתי לב שמתקרב מרחוק רכב בלי מספר אבל עם ציור גדול של מגן דוד ומעליו כתוב "זקא", והוא נסע לאט במיוחד. חשדתי בו אז עצרתי אותו והתחלתי לשאול שאלות את הנהג, שלא ענה לי. "מה קורה", ולא ענה. "מאיפה אתה", ולא ענה. "בן כמה אתה", ולא ענה. ביקשתי תעודת זהות ולא נתן, וכשסובבתי לרגע את הראש הוא הוציא עליי נשק, והתחיל לירות לעבר כל מי שהיה במחסום. הוא צעק "אללה אכבר", ירה כדור עליי וניסה לברוח, אבל רפאל חיסל אותו.
המחבל השני יצא מהרכב, ירה לכיוון המחסום, צעק גם הוא "אללה אכבר" וירה לחבר שלי אברהם שלושה כדורים בראש ואחד בחזה, ואז רפאל ירה לו כדור בראש וחיסל אותו. המחבל השלישי ניסה לרוץ לאוטובוס סמוך ולפגע שם, ורפאל פגע ברגלו וניטרל אותו. בחקירה המחבל חשף ששלושתם התכוונו לפגע במקביל, אחד בבית כנסת, אחד בבית חולים ואחד בתחנת אוטובוס. ברכב מצאנו נשקים, תחמושת, מדי צה"ל, גרזינים ורימונים, פטישים ואף מזון.
הקטעים למעלה נכתבו במסגרת סדנת הכתיבה של אורי עופר, "לכתוב את העולם הפנימי", בחוות החוסן השיקומית "קבליירו בפארק" בר"ג. חוות החוסן פועלת מטעם אגף השיקום של משרד הביטחון. לתהליך השיקומי בחווה מגיעים פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון, המתמודדים עם PTSD (פוסט־טראומה) בעקבות פעילותם במלחמת חרבות ברזל.
אל"ם יאיר צוקרמן // "הגבורה נכתבת ונצרבת מחדש"
מח"ט הנח"ל
לפני מספר שבועות סיימה חטיבת הנח"ל את משימתה בעזה, לאחר חודשי לחימה קשים וממושכים. כעת אנו פועלים ביהודה ושומרון, ומשם אני כותב אליכם.
אנו חיים בימים של אורות מאופלים. אורות הניצבים מנגד לאפלה גדולה, ושואבים את עוצמתם מהחושך שעדיין מלווה אותנו מאז 7 באוקטובר - יום שצרוב בבשרנו ומדמם בתודעתנו. מדינת ישראל עומדת בפני תהומות של רוע ואכזריות, והחטיבה, יחד עם כלל חיילי צה"ל, מהווה את שכבת ההגנה החיה של האומה.
מאז היותי לוחם צעיר בחטיבה, ובהמשך כמפקד וכקצין, שאבתי את כוחי ואת מצפן דרכי מהגיבורים שהלכו כאן לפניי. אורות נשמותיהם לא כבו - הם ממשיכים להאיר לנו את הדרך, להזכיר לנו מי אנחנו ולשם מה אנחנו עומדים. המטרה ברורה, השביל מסומן, והחטיבה פועלת כגוף אחד. בימים אלו של לחימה מתמשכת, הגבורה נכתבת ונצרבת מחדש. הדרך מתרחבת עם כל צעד, וכל חלל וחלל מגלה עוד נדבך במשימה העתידית שלנו.
ולצד זאת, המשימה שלנו עודנה רחוקה מלהסתיים: ליבנו נתון לאחינו ואחיותינו שעדיין מוחזקים בשבי האויב. חובתנו הלאומית והמוסרית היא להשיבם הביתה, ואנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו עד אשר ישובו לחיק משפחותיהם ולחיק האומה.
האחריות שאני חש כלפי הנופלים, תחושת השייכות העמוקה אליהם, כחלק מגופי, מעצבת את קיומי מחדש. הזכות להיות במגע עם משפחותיהם האציליות מגדירה אותי כאדם ומחייבת את עולמי הערכי, לשאוף כל הזמן ליותר – יותר טוב, יותר רוך, יותר גבורה. יותר
ביום הזיכרון אנו עוצרים את מרוץ החיים, מרכינים ראש ומבטיחים: לא נשכח. נמשיך לשאת את שמם ואת זכרם בליבנו.
נמשיך לצעוד בשביל שסללו עבורנו בדמם, ונעשה הכל כדי להיות ראויים להם.
יהי זכרם של הנופלים ברוך.
אל"ם עומר כהן // "הלוחמים הם שחיזקו אותנו, המפקדים"
מפקד עוצבת הקומנדו במהלך מלחמת חרבות ברזל, יוני 2023 עד אפריל 2025
מאז הבוקר באוקטובר 2023 שבו המציאות השתנתה, מצאנו את עצמנו שוב ושוב בלחימה משמעותית בכל החזיתות. בלב כל זה עומדים אנשים. אנשים בסדיר ובמילואים שבחרו לצאת להילחם על אף הקושי כי זהו צו השעה. לאורך הלחימה איבדנו אנשים רבים, שנלחמו כאריות עד שנפלו כגיבורים. לכל אחד מהם תרומה מכרעת להצלחת המסגרת ולהצלחה במערכה.
כמפקד, אני שואל את עצמי הרבה מה אקח מהתקופה הזו. את הנופלים והפצועים, את המשפחות השכולות, את הקרבות והלחימה הקשה – ובעיקר, אילו מהרגעים ייצרבו בי: מבט בוטח של לוחמים בתדריך אחרון לפני מבצע; מפקדים ולוחמים עם ברק בעיניים שלרעב שלהם לעשייה אין שובע; שיח בסמטה או בתוך הבית, ריח הזיעה, החיוך, הערה שנונה או בדיחה; היתקלויות פנים אל פנים, מקצועיות, גבורה, חתירה למגע ולניצחון, גם כשהמחירים קשים.
יש במלחמה רגעים קשים, כואבים, כשנפגעים ונופלים לידך, כשאתה שומע ברשת הקשר את הדיווח על קרב עם נפגעים ובעקבותיו הקריאה לפינוי. ואז מגיע הרגע שצריך לרכז את הכוח, להסתכל ללוחמים בעיניים ולחזק אותם. נורא לאבד אנשים, ההבנה שמדובר באנשיך מפלחת את הלב, הרגעים האלה לא עוזבים, הם נצרבים. אבל במהלך המלחמה לומדים, שבכל המפגשים מהסוג הזה, הלוחמים הם שחיזקו אותנו, המפקדים.
בין משימה למשימה, יש משהו שלא ניתן לוותר עליו, המפגש עם המשפחות השכולות, שאיבדו את היקר להן מכל ושבדמותן התחנכו הבנים. השיחות הקשות, הכאב הבלתי ניתן לתיאור, התמיכה והחיבוק שנוסך ביטחון ורוח להמשיך בלחימה. בזכות אותם גיבורים, ובזכות אותן משפחות שהקריבו את היקר מכל, כולנו יכולים להמשיך לחיות פה, באורם ולזכרם. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, המחיר הוא כבד ואלו שמות שאשא איתי בלב תמיד.
ולא נשכח את הפצועים, שעם הכאב ולעיתים גם האובדן, ממשיכים לשאת בגבורה את הצלקות בגוף ובנפש ומייצגים ערכים של הקרבה, מסירות ואהבת הארץ.
נמשיך להילחם לזכר ולאור הנופלים ומשפחותיהם, למען הפצועים ולמען השבת החטופים, כי זו החובה שלנו. לזכור ולהיות ראויים להקרבתם.
