אילון שני // "גם אנחנו היינו חיילים שלך"
רס"ן עידו שני ז"ל, סגן מפקד סיירת הנח"ל, נפל ב־7 באוקטובר בעת שהיה בדרכו לסייע בקרב ליד מוצב סופה
כשקבענו לשבת כל המשפחה במסעדה הסינית במדרחוב המלוכלך של נווה שאנן, אשתך צחקה ואמרה שלשניכם אין מה לעשות שם, כי מבחינתך הארוחה המושלמת היא ארוחת בוקר ישראלית. חביתה, סלט וטונה עבורך זה ארוחת מישלן. גם באוכל אהבת את מה שפשוט.
וכשנפגשנו שם פתאום הופעת ללא התראה מוקדמת. הסתכלת בזעזוע על צלחות השרצים, הצבעים המוזרים והשפה הזרה, לא הבנת איך אנחנו יושבים בתוך אדי הטיגון ותופסים עם מקלות אוכל לא ברור. כשביקשת פחית קולה בחשדנות, וידאת שזה מגיע עם מכסה אלומיניום למעלה.
ועם זאת, כשיצאנו כולנו החוצה אל קיבוץ הגלויות של הודו, סין, אפריקה ו־וייטנאם שבדרום תל־אביב, האקדח שלך בלט מתחת לחולצה, הלכת בראש והובלת אותנו בבטחה לחניה, משל גם אנחנו היינו חיילים שלך.
עמית צור // "והכדור כבר לא חוזר"
סמ"ר עדי צור, לוחם בגולני, נפל ב־7 באוקטובר בהגנה על קיבוץ כיסופים
יש סרטון של ילד קטן שמשחק לבד במגרש כדורגל גדול.
הוא מנסה שוב ושוב לבעוט בכדור, אבל כשהוא לא חוזר, כשזה כבר לא כיף ולא מאתגר,
הוא חוזר הביתה ומכין ארוחת ערב מושקעת ורומנטית להוריו.
הוא יודע בדיוק מה הוא צריך.
שותף. חבר. אח.
אני מסתובב בגינה שלנו, מביט על השערים שאבא בנה,
שתוחמים את המגרש שלנו שהיה המקדש הפרטי שלנו.
הכדורים עומדים שם עכשיו – חונים בין השערים,
שקטים, לא זזים, כאילו מחכים שתחזור.
ואני עומד, מקשיב למה שאף אחד לא יכול לשמוע.
צעדים קטנים מתרוצצים.
נפילה על הדשא.
בעיטה חזקה ולא מדויקת שפוגעת בעץ ומורידה לאבא את הפירות.
כדור שפוגע בקורה.
אתה מקפיץ את הכדור מעליי וצוחק בשובבות.
אני עונה בהשחלה בין הרגליים,
שתזכור לכבד את אחיך הגדול.
אני שומע את הצחוק שלך אחרי שהפלתי אותך,
כי אין מצב שצוציק כמוך עובר אותי בלי מלחמה.
צחוק מתגלגל, מתפקע מהבטן,
לא רק הפה – כל הגוף, הפנים, העיניים צוחקים איתך.
ואז – צלצול.
אני עונה.
ואני לא שומע אותך יותר.
והכדור כבר לא חוזר.
ואני לא הספקתי להגיד לך סליחה,
לא הספקתי לומר כמה תחסר לי
ולהודות לך.
עירית מוזס // "לראות את היש ולחיות עם האין"
סא"ל רוני שלומי ז"ל היה מפקד טייסת ונהרג בשנת 1995
ארבע לפנות בוקר לא נרדמת...
עוד שעתיים יצלצל הטלפון בדירתי הקיבוצית
כמה משפטים קצרים
והעולם יתהפך
החיים שלפני זה לא החיים שאחרי
ללמוד מחדש איך לחיות
איך לצחוק
איך לשמוח
איך להמשיך קדימה.
30 שנים
חיים שלמים.
לראות את היש ולחיות עם האין.
והשנה פתאום,
רוני שלי לובש מדים של חיל האוויר
לומד בד"חים
משנן הוראות לטיסה
בדרכו הנחושה
בהתמדה
עם הקשיים שבדרך
ועם הרצון העז להצליח
ואולי זו קצת גם דרכך?
חיבור מחודש
השגחה
דרישת שלום?
תמיד הרגשתי שאתה שומר עליי שם מלמעלה
אז תשמור גם עליו
בבקשה.
*הכותבת היא חברה בוועד המנהל של עמותת "האחים שלנו"
יוגב טמם // "העולם מרגיש אחרת. שקט וקר יותר"
אדיר טמם ואשתו שירז־שירן ישמרני טמם ז"ל נרצחו בדרכם למסיבת הנובה
עוד מעט יום הזיכרון השני מאז שנלקחת מאיתנו, ואני עדיין לא מצליח להאמין שאתה באמת לא כאן. איך אפשר לקבל מציאות שבה אתה חסר? איך אפשר להמשיך את החיים כשהשיחות שלנו הפכו לזיכרון, כשהצחוק שלך נדם, כשהעולם ממשיך אבל משהו בתוכי עצר באותו יום נורא?
היית לי אח, אבל היית הרבה יותר מזה. היית המצפן שלי, האדם שתמיד ראה את האחר, שתמיד נתן בלי לצפות לתמורה. טוב הלב שלך לא היה רגעי – הוא היה הדרך שבה הלכת בעולם. ראיתי אותך עוצר הכל בשביל לעזור למישהו שזקוק לך, מקשיב, מחבק, נותן מהלב. תמיד היית שם, עם מילים נכונות ברגעים הנכונים, עם מבט שידע להרגיע גם כשלא נאמר דבר. החיוך שלך היה מספיק כדי להפוך יום קשה לנסבל יותר, כדי להזכיר שהחיים, גם כשהם מאתגרים, מלאים בטוב.
ומאז שהלכת, אני מנסה למצוא את דרכי בלעדיך. העולם מרגיש אחרת – שקט יותר, קר יותר, חסר משהו. אבל בתוך הכאב, בתוך הריק שאתה השארת, הבנתי שהדרך היחידה להתמודד היא להמשיך את מה שהתחלת.
לכן היום אני שם עבור האחים השכולים – אלה שנושאים את אותו כאב שאני מכיר כל כך טוב. אני פועל כדי לתת להם מקום, כדי שיידעו שהם לא לבד, שיש מי שמבין אותם באמת. אני מקשיב להם, תומך בהם, מלווה אותם ברגעים שבהם קשה לנשום. אני יודע מה זה להרגיש שהעולם לא מבין, שאני צריך להעמיד פנים שהכל בסדר כשבפנים הכל סוער. אני יודע כמה זה חשוב שיהיה מישהו שיבין בלי מילים, שיחזיק יד כשנדמה שהכל נופל. אני משתדל להיות המישהו הזה – בשבילם, אבל גם בשבילך.
כי כל מה שאני עושה היום הוא בזכותך. בזכות הדרך שלך, בזכות המעשים שלך. תמיד עזרת לאחרים, ואני מבין עכשיו שזה מה שהשארת לי – לא בכתובים, אלא במעשים. זו הדרך שלי להנציח אותך, להפוך את האהבה שלך למורשת חיה.
היום, בזכות התפקיד שקיבלתי בעמותה, אני בעשייה יומיומית שגורמת לתחושה טובה, לדעת שאני מצליח לעזור לאחים שכולים להתמודד עם הכאב.
ביום הזיכרון הקרוב, שוב נעמוד ליד קברך, שוב נדליק נר, שוב נניח פרח, שוב נגיד מילים שכבר נאמרו, אבל לעולם לא יצליחו לבטא את מה שהלב רוצה לצעוק. הדמעות ידברו במקומנו.
אבל אחי, אני גם נשבע. נשבע לזכור אותך לא רק בכאב, אלא גם באור שהיית. להמשיך את הדרך שלך, לספר עליך, להמשיך את הנתינה והאהבה שהיו טבועות בך. כי אתה לא רק מה שאיבדנו – אתה כל מה שהיית, וכל מה שתמיד תהיה בליבנו.
יהי זכרך ברוך.
חגית יודקוביץ' // "הייתי צריכה לדאוג יותר"
הרב שי אוחיון ז"ל נרצח בפיגוע דקירה בצומת סגולה ב־2020. בנה של חגית, סגן עמית יודקוביץ' ז"ל, נהרג בתאונת נשק ביולי האחרון
"חגית, צ'מעי סיפור". ככה היית מתחיל כל סיפור, את השם שלי כמובן היית אומר במלעיל ואני לא הייתי מתקנת. שי, עכשיו במקום לצחוק מעוד סיפור שאתה מספר בכישרון הייחודי שלך שמרתק את כולם אליך, אני מספרת עליך.
אף פעם לא סיפרתי לך שכאשר התחלת את מסע ההתקרבות שלך לרבנו, בכל פעם שהתקרבתי עם הרכב לצומת כזו שברסלב עומד ומחלק ספרונים, חששתי לרגע לראות אותך. נכון שככל הידוע לי אף פעם לא עשית כזה דבר. אגב, שיהיה ברור, אם הייתי רואה אותך אין מצב שהייתי אומרת שלום ומסגירה קשר כזה או אחר איתך. אתה יודע שהמחשבה לראות אותך כנחמן מקפץ אינה משוללת יסוד או מנותקת מהמציאות.
אני עדיין מחייכת בגעגוע בכל פעם שאני נזכרת בתמונה שלך יוצא מהחדר, לקראת שבת, לבוש בקיטל לבן וכיפה לבנה גדולה מצמר עם פונפון. פונפון כזה לא ניתן לשכוח. שי, מה זה השטויות האלה, אתה ממש לא יוצא כך, הודעתי לך. שי, מכירים אותי פה! אל מול עיניי הפעורות צחקת, ממה את מתביישת, מה אכפת לך, מה את שמה על אחרים בכלל. נו באמת, ככה תצא עם הפונפון המטופש הזה וכתונת המשוגעים? ולאיזה בית כנסת תלך כך? נראה לי לשלוש, ענית, אבל קודם אעבור בחורשה. בחורשה?! אמיתי? אתה צוחק עליי או שבאמת ירדת מהפסים?
התבודדות, נקרא לטאטע. ענית ברצינות.
טאטע, עוד רגע תתחיל לדבר יידיש. לא זכור לי שקיטל הוא חלק מהמסורת שלנו, חושבת איך יביטו בך כשתיכנס כך לבית הכנסת הספרדי.
אחותי, מה את דואגת? תפסיקי לדאוג. טוב, זה המשפט שחזרת עליו כל הזמן. אחותי, מה את דואגת. ובאמת, על אף שאני לא טיפוס דאגן, כל הזמן דאגתי לך, אחי, מסתבר שלא מהסיבות הנכונות בכלל.
אולי בכל זאת תחליף רק את הכיפה? הפונפון הזה הכרחי?
תשמחי אחותי, מה את דואגת, אף אחד כאן בכלל לא יודע שאני אחיך.
אני מחליפה עוד מבט עם רוני בעלי, שנינו מסכימים בשתיקה שהשתבשה דעתו של אחי הקטן, מבינים שזו לא הלצה והוא אכן הולך עם פונפון על הראש לקרוא לטאטע בחורשה.
זיכרון אותה שבת חקוק כל כך חזק. טוב, יש מראות שכאמור קשה לשכוח, אבל לא רק: אני זוכרת את השירה בשולחן השבת, אתה מתענג על מילות הפיוט "כאייל תערוג", מזייף בחן ובעיניים עצומות. מאז, שי, קשה לי לשמוע את הפיוט מבלי להיזכר בטוהר שנשקף ממך ברגעים קסומים אלו.
כל כך הייתי גאה בך על הדרך שעשית, גם אם ר' נחמן היה רחוק ממני, גם כאשר חשבתי שברסלבים אלו חבר'ה משועממים שקופצים על גג מכונית חבוטה. גם כשדאגתי שתהפוך לתמהוני כזה שעומד בצומת ומחלק ספרונים של התיקון הכללי, גם אז, כל כך התגאיתי ושמחתי בך.
עברו הרבה שנים מאז אותה שבת, התחתנת עם סיון, הפכת לאבא לארבעה מופלאים, גילית לי את העומק בתורתו של נחמן, שקדת על לימוד תורה, הצנעת הישגים והמשכת להשיב לי, אחותי, מה את דואגת.
הייתי צריכה לדאוג יותר.
לקראת יום הזיכרון התקיים החודש זו השנה הרביעית המיזם "אות לאחי", במסגרת עמותת "האחים שלנו", שבו סופרים ויוצרים העבירו סדנאות כתיבה מיוחדות לאחים ואחיות שכולים, כדרך לביטוי ועיבוד האבל וכחלק ממאגר הזיכרון של החברה הישראלית. בין המנחים היו חמי רודנר, אילן הייטנר, ליעד שוהם, ליאור דיין, אשכול נבו, ליאור אנגלמן ואמונה אלון. כל הטקסטים בעמודים הבאים נכתבו כחלק מהמיזם.
העמותה נוסדה על ידי אליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, ונוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז"ל, ומהווה בית עבור כלל האחים והאחיות השכולים בישראל, שלמרבה הצער מספרם גדל במלחמת חרבות ברזל.
