"נולדתי בעיירה קטנה ליד פראג בשם הוליצה, בצ'כוסלובקיה של אז בשנת 1930, כבת יחידה להוריי אירנה ואנולדץ.
"כשהייתי בת תשע התחילה מלחמת העולם השנייה, וב-15 במארס 1939 הגרמנים הגיעו גם אלינו. מאז הכל השתנה. יום למחרת כבר החלו הגזירות על היהודים שהושלכו על כל תחומי החיים. שלטי הכניסה לגנים ציבוריים, לבריכות השחייה, לחשמלית, לאוטובוסים, לבתי הקולנוע, לבנקים ולמקומות ציבוריים נוספים – בישרו כי הכניסה ליהודים אסורה. הטלאי הצהוב יצא לפועל.
4 צפייה בגלריה
("את המספר כתבו לנו על השמלה, לא על היד". חנה שטרנליכט בבלוק 6 באושוויץ, השבוע | צילום: זיו קורן)
"ההשפלה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת עשר. הגיע לעיירה שלנו סרט של וולט דיסני, "שלגייה ושבעת הגמדים". רציתי מאוד לראות את הסרט. קניתי כרטיס וכמעט הספקתי להיכנס אבל אישה מבוגרת ביקשה להוציא אותי כי זה אסור, אז המוכר הגיע אליי והוציא אותי. אחר כך הגיע גם השלב שבו העיפו אותנו, הילדים היהודים, מבית הספר. אז אבא שלי אירגן כיתה, ומצא אנשים שיכולים ללמד אותנו. כל אחד מהתלמידים קיבל תעודה שאבא שלי, שהיה צייר מוכשר, הכין בכתב ידו.
"ב-6 בדצמבר 1942, חורף קשה עם סופות שלגים, נדרשנו לעזוב את הבית שלנו לגטו טרזין, למחנה טרזיינשטט. הטרנספורט הגיע מוקדם בבוקר והיינו צריכים לעזוב את הבית. עד רגע זה אני זוכרת היטב איך הגוף שלי רעד ממש, לא רק בגלל הכפור בחוץ . פחדתי. אבא ארז מזוודות, שם אותן על מזחלת והלכנו לתחנת רכבת ומשם הגענו לעיר הקרובה.
"שם, בבית הספר, הייתה נקודת איסוף של מבוגרים וילדים יהודים. ב-9 בדצמבר נכנסנו לרכבת ויצאנו לטרזין. חליתי, סבלתי מחום גבוה מאוד. הגרמנים, שפחדו ממחלות ולא רצו שתפרוץ מגפה, לא העלו אותי ואת ההורים שלי על הטרנספורט. זה היה מזל של הגורל כי היעד שלו היה היישר למקלחות הגז.
"בשנת 1944 נשלחתי לאושוויץ. הרכבת עצרה והמשיכה עד שהגיעה לאושוויץ, מחנה עבודה. היינו בקרונית עד שהיה חושך בחוץ. היו שם מנורות וגדר תיל ויצא עשן מהארובות. אנשים בעטו בנו כדי לצאת מהקרונות. הציוד שהיה עלינו נשאר בקרון. אני זוכרת איך חיכיתי לצאת כבר מהקרון כדי לנשום אוויר אחרי הנסיעה הארוכה בטרנספורט, אבל האוויר שם היה נורא. ראיתי הרבה אנשים בפיג'מת פסים. אני זוכרת שהבנתי מיד שאני צריכה לשקר לגבי הגיל שלי, לומר שאני בת 16 ולא בת 14.
"ציוו עלינו להסתדר בחמישיות והתקדמנו לכיוון הסלקציה של ד"ר מנגלה ששלח אנשים לחיים או למוות. שתי שורות לפניי ראיתי שמפנים אישה ימינה ואישה שמאלה, אז התחלפתי עם מישהי שעמדה לידי כדי שאוכל להיות עם אמא שלי, אבל זה לא עבד, כי אמא שלי הייתה מבוגרת ועם שיער שיבה. ידעו שמי שהולך שמאלה זה מוות ומי שהולך ימינה הלך לעבודה.
"את המספר המזהה שלנו כתבו על השמלה ולא על היד. אחרי הסלקציה שלחו אותנו לצריף, שם גילחו את הראשים שלנו ונתנו לנו את כותונת הפסים של אושוויץ. משם הלכנו לבלוק. במחנה אושוויץ-בירקנאו היינו 12 נשים בבלוק במיטות קומתיים מעץ, על תזונה של חתיכת לחם לא גדולה. אמרו לי, 'אל תשתי מהמים כי הם מזוהמים'. בכל פעם הייתה אסירה אחרת שנפלה והתמוטטה מרעב ומצמא.
"ואז הגיע היום שבו שלחו אותנו להתקלח. כל כך חששתי שהנה הגיע גם תורי במקלחות הגז. שוב הגורל והמזל ביחד שמרו עליי. זו הייתה מקלחת עם מים. ציוו עלינו ללבוש שמלה והביאו נעלי עץ. עליי השליכו בטעות שתי שמלות אז לבשתי את שתיהן כי היה קר. הוציאו אותנו לחצר והעמידו אותנו בשורה. קצינת אס-אס ראתה שאני לובשת שתי שכבות ומיד שלפה את החגורה שלה והתחילה להכות אותי חזק. עד היום אני לא מבינה איך שרדתי את המכות האלה.
"משם העבירו אותנו בקרון, בצפיפות איומה, לצד ערימות של גופות. בהתחלה לקחו אותנו למחנה העבודה הקשה פרייברג בגרמניה, הייתי שם כבר באפיסת כוחות. שקלתי אז 29 ק"ג בגיל 15. סבלנו מאוד מכינים וממחלות. אחר כך הועברתי למחנה העבודה מאוטהאוזן באוסטריה .
"לא הרבה זמן אחר כך, ב-5 במאי, האמריקאים הגיעו ושוחררתי. ידעתי שההורים שלי לא שרדו אבל בכל זאת חזרתי לפראג, לעיירה שבה גרנו. בדרך נס מישהו מהמשפחה שלי הצליח לשרוד את התופת ממחנה טרזין וחזר לעיירה. זה היה דוד שלי. שם מצאתי גם את חברתי. גרתי איתה וביחד הלכנו ללמוד.
"הכרתי את חיים בעלי, ניצול שואה ממחנה טרזין, במחנה קיץ בתנועה בצ'כיה. יחד עלינו לארץ ב-1949. התיישבנו בקיבוץ החותרים ונולדו לנו שני ילדים. התחלנו לבנות את המדינה.
"כחלק ממשלחת השורדים האחרונים ממחנה אושוויץ, חשוב לי עוד יותר לקחת חלק במצעד החיים כמסר לכל העולם – שמשהו כמו השואה לא יחזור לעולם. החלום שלי היה ונשאר שנהיה מדינה בלי מלחמות. זאת עדיין התקווה שלי, למרות הכל. אני רציתי לחיות בכל כוחי, אחרת לא הייתי פה היום. אנשים באושוויץ לא הצליחו להחזיק את עצמם והתאבדו על הגדרות החשמליות. אני שרדתי כדי לספר".
"אני זוכרת איך חיכיתי לצאת כבר מהקרון כדי לנשום אוויר אחרי הנסיעה הארוכה בטרנספורט, אבל האוויר בחוץ היה נורא"
