"נולדתי ב-1927 בלודז', פולין. כשפרצה המלחמה ב-1939 הייתי ילדה בת 12. פולין נכבשה בתוך ימים. שנה לאחר מכן נכלאה משפחתי בגטו לודז' וכל הרכוש שלנו הוחרם. בגטו הייתה צפיפות מאוד גדולה. בבית שבו גרנו הצטופפו 13 נפשות. הרבה מתו מטיפוס, משחפת ומרעב. התמונות האלה מלוות אותי כל חיי.
"אחרי שלוש שנים בגטו, במאי 1942, אבא שלי נחקר במטה המשטרה הגרמנית, הגסטפו, שהיה ממוקם מול הבית שלנו. אני לא אשכח עד יומי האחרון את הצעקות של אבא שלי בעינויים שעבר שם בחקירה. אחר ימים מעטים אבא נפטר מפצעיו ונקבר בקבר אחים.
2 צפייה בגלריה
("בצעדת המוות ניזונו בדרך משלג ומתפוחי אדמה קפואים". בלה אייזנמן ברחבת המסדרים של מחנה אושוויץ 1, השבוע | צילום: זיו קורן)
"כדי לזכות בתלושי מזון הייתי צריכה לעבוד כבר כילדה בגטו. עבדתי עם אמא בתפירה ובסריגה, בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים. שנה מאוחר יותר אח שלי נפטר מרעב מול העיניים שלי ושל אמא.
"לאחר חיסול הגטו בקיץ 1944 גורשנו לאושוויץ והועברנו למחנה בירקנאו.
"הצלחתי לשרוד את הסלקציה של מנגלה בזכות אמא שלי שהלבישה אותי במעיל שלה כדי שאיראה מבוגרת מכפי גילי. אבל אמא לא שרדה את הזוועות של אוושויץ-בירקנאו ונרצחה בתאי הגזים. לא אשכח לעולם את אותו יהודי במחנה שפניתי אליו וסיפרתי לו שלקחו לי את אמא שלי. שאלתי אותו אולי הוא במקרה יודע לאן לקחו אותה. הוא תפס אותי בכתפיי וסובב אותי לכוון ארובות העשן: 'את רואה את העשן? שם אמא שלך'. וזהו. כך נודע לי איפה אמא שלי. הבנתי אז שנותרתי לבד בעולם.
"מאושוויץ שלחו אותי לברגן בלזן. הגעתי להנובר כשאני קודחת מחום, היו לי טיפוס ושחפת והובלתי במצב הזה לברגן בלזן בסיוען של נשים שהובילו אותי לאורך כל הדרך ובזכותה של חברה שלי, אושקה גיילזר, שטיפלה בי במסירות יום-יום וכך הבראתי. כשהחלמתי סופחתי לעבוד במפעל ברוכליץ.
"במארס 1945 נשלחתי עם עוד אסירות לצעדת מוות. ניזונו בדרך משלג ומתפוחי אדמה קפואים. באחד הלילות התחבאתי עם עוד שלוש חברות בתוך קש באסם. הגרמנים שחיפשו אחרינו דקרו בכידוניהם את הקש אך למזלנו לא גילו אותנו.
"כשנעלם טור הצועדות, ברחנו לתוך היער ונקלענו לסופת שלגים עד שהגענו לאיזה כפר. שם גם שוחררתי בידי הצבא האמריקאי. אני זוכרת היטב שכשבעלות הברית הפציצו, זה היה רגע של שמחה בשבילי, שגם האס-אס שוכבים על האדמה.
"בהמשך הצטרפתי לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל בסיוע עליית הנוער. עבורי זו הייתה הגשמה של רצונו אחי ז"ל, הוא כל כך רצה להגיע לארץ ישראל.
"במהלך המסע שלי לארץ ישראל שהיתי במחנות באיטליה, שם גם למדתי עברית ופגשתי את צבי אייזנמן ז"ל, ניצול שואה מסטרחוביצ'ה בפולין. הפלגנו יחד על אוניית המעפילים כתריאל יפה ב-1946. האונייה נתפסה בידי הבריטים ונלקחנו למעצר בקפריסין ובעתלית. אחרי חצי שנה שוחררנו.
"בארץ השלמתי את לימודי התיכון והתגייסתי לצה"ל. סיימתי בית ספר לאחיות ועבדתי כאחות אחראית של מחלקת ילדים פוליו בבית חולים פרדס כץ. שירתי במילואים כאחות עד גיל 55 ולאחר מכן עבדתי כאחות בריאות הציבור.
"בשנה זו, שבה אנחנו מציינים 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, אני עדיין מודאגת. מה יקרה אחרי שלא יהיו יותר שורדים כמוני שמשמשים עדיין עדות חיה ומספרים בגוף ראשון על מה שהיה שם? אני רואה באנטישמיות המשתוללת כיום הוכחה נוספת לחשיבות של הקמת מדינת היהודים שבעלי ואני היינו שותפים להקמתה.
"במצעד החיים אצעד בראש מורם כדי שכל העולם וכל מכחישי השואה יראו אנשים שהיו שם באמת ויכולים להעיד בגוף ראשון שהשואה אכן קרתה. אני נרגשת במיוחד להיות במצעד שמצין 80 שנה לשחרור אושוויץ. עבורי, שהצלחתי לברוח בכוחות אחרונים ממצעד המוות, זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד שכולה ניצחון".
"אבא שלי נחקר במטה המשטרה הגרמנית, הגסטפו, שהיה ממוקם מול הבית שלנו. אני לא אשכח עד יומי האחרון את הצעקות של אבא שלי בעינויים. אחר כמה ימים הוא נפטר"
