"נולדתי בברלין בשנת 1931. כשהייתי פעוט בן שנה הוריי התגרשו והקשר עם אבי נותק. מתקופת ילדותי בגרמניה נשארו לי כמה זיכרונות של ילד קטן, ובעיקר זיכרון אחד קשה ועמוק, שקשור בפוגרום ביהודים וברכוש שאירע בליל הבדולח, בין 9 ל-10 בנובמבר 1938 ברחבי גרמניה ובעיר שלנו.
בליל הבדולח הייתי כבר בן שבע. בעל כורחי המציאות ביגרה אותי בלילה אחד. אני זוכר שבאותו יום אמא שלי, מריה מרים בנדיק, אסרה עליי לצאת מהבית. נשארתי בבית שלושה ימים ורק אחרי כמה ימים נודע לנו שבית הספר שלי נשרף לגמרי.
1 צפייה בגלריה
("כשראיתי את היישובים בעוטף עזה עולים באש זה עשה לי פלאשבק לליל הבדולח". ג'ורג' שפי מתחת למגדל השמירה ליד הגדר החשמלית, השבוע | צילום: זיו קורן)
"אני זוכר את חנות הכובעים שהייתה שייכת ליהודי. החלונות היו שבורים וכל הכובעים היו בחוץ מפוזרים על המדרכה. זוכר גם את חנות כלי הכתיבה שהייתה שייכת לזוג מעורב. הוויטרינה שלה נופצה לרסיסים, ועל המדרכה ליד כתבו באותיות גדולות שגם ילד בגילי יכול היה לקרוא בקלות: 'החנות שייכת לחזיר יהודי שהתחתן עם חזירה גרמנייה'.
"בעקבות פוגרום ליל הבדולח ומה שהגיע אחריו, ב-25 ביולי 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אמא שלי החליטה לשלוח אותי בקינדרטרנספורט (משלוח הילדים) מחוץ לגרמניה הנאצית כדי לחלץ אותי משם ולהציל את חיי.
"אני זוכר את אותו בוקר, שאמא לקחה אותי לאחת מתחנות הרכבת הראשיות בברלין, שם נפרדנו. לא הבנתי לאן אני נוסע, לא היה לי מושג. אני זוכר היטב שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון. למעשה זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי.
"את המסע מגרמניה לבריטניה אני בהחלט זוכר כילד שמתבגר מכורח המציאות. אני זוכר שנסענו בשקט עד שהגענו לגבול של גרמניה עם הולנד. הילדים הגדולים, בני ה-17 וה-18, שרו כי הם הבינו ממה ניצלו. אני זוכר שהגענו לנמל הארוויץ' באנגליה ושאנשים הגיעו לבחור את הילדים.
"התגלגלתי בין כמה בתים וככה העברתי שם את שנות המלחמה. בתחילת 1945, כשהייתי בן 13, נפתחה עבורי הזדמנות של פעם בחיים, קיבלתי אישור לנסוע לאח של אמי, שהתגורר בארצות-הברית. הפלגתי באונייה שהייתה מלאה בחיילים לקנדה, שם פגשתי על הסיפון גם את הדוד שלי. גרתי איתו בניו-ג'רזי, שם סיימתי תיכון.
"ב-1949 עליתי ארצה וב-1951 התגייסתי לחיל הים. גיליתי רק אחרי שעליתי לישראל שאמא שלי נרצחה באושוויץ. אחרי המלחמה אף אחד לא הגיע לחפש אותי. כשהייתי כבר בישראל התחלתי לעשות תחקירים ומצאתי מסמכים. מצאתי את הטרנספורט של אמא שהגיע ב-29 בינואר 1943 לאושוויץ עם 1,000 יהודים. מהמסמכים מאושוויץ הבנתי שהיא הגיעה מהרכבת ישר להשמדה, היא נרצחה, ככל הנראה, ביחד עם אחותה.
"בארץ הקמתי משפחה עם יעל, ויחד גידלנו שלוש בנות, מהן יש לי שישה נכדים ושני נינים. שנים רבות עסקתי בענף המתכת והייתי בעל מפעל.
"בספר שפירסמתי, 'דרכו של גורל', ובו אני מגולל את סיפור חיי, כתבתי, בין היתר: 'לגדול בלי משפחה, אצל אנשים זרים, השפיע על האופי וההתפתחות שלי. זה הפך אותי לאדם יותר אכפתי. אני לא יודע מה היה קורה לי אם הייתי נשאר בגרמניה'.
"מאז יצא לי לחזור לגרמניה לספר את סיפורי לתלמידים גרמנים ואף קיבלתי אות הוקרה מטעם נשיא גרמניה, פרנק-ואלטר שטיינמאייר, על יצירת פיוס והבנה ועמידה מול מכחישי השואה. זו התשובה שלי לאנטישמיות.
"ב-8 באוקטובר 2023, יום אחרי האסון הנורא, הייתי בדיוק בברלין ביחד עם שני ילדי קינדרטרנספורט נוספים למסע תיעוד שששיחזר את המסע שעברנו כילדים. 'מסע של תקווה – 85 לקינדרטרנספורט', כך נקרא הסרט. זה שהיינו שם בזמן שהיישובים בעוטף עזה נשרפו, עשה לי פלאשבק ליום שבו ראיתי את בית הספר שלי בברלין נשרף כליל בליל הבדולח.
"הייתי כבר פעם בביקור באושוויץ אבל לא צעדתי אף פעם במצעד החיים. כשראיתי שם את כל המזוודות והנעליים, זה לא השפיע עליי. ואז הלכתי לארכיון, שאלתי את העובדת אולי יש מסמכים. הגברת חזרה עם כמה פתקאות ביד. זו הייתה כרטיסייה של אמי ושל אחותה. לפי זה ראיתי שהן הלכו יחד, עד הסוף. לא יכולתי לדבר לנוכח המחשבה שזה מה שנשאר משתי הנשים הקרובות אליי ביותר . זה שבר אותי. מצעד החיים הוא למעשה הדרך שלי לזכור את אמא שלי ולהיות בדרכה האחרונה.
"מה שהכי מדאיג אותי זה מה שקורה בישראל, לא מה שקורה בחוץ לארץ. לא הגעתי לישראל כדי לברוח עוד פעם. אני מרצה בגרמניה כדי לשכנע את הגרמנים לא לשכוח מה שהם עשו. אני גם מדבר עם הנוער בישראל, כדי שלא ישכחו מה עשו לנו וכדי שנדע איך אנחנו צריכים להתנהג. אבל אני חושב שקודם כל בכנסת צריכים ללמוד לדבר אחד עם השני. אם כיום בכנסת אפשר לצעוק על הורה של חטוף, אז לגמרי עברנו את הגבול". n
"אמא לקחה אותי לתחנת הרכבת בברלין והעלתה אותי לקינדרטרנספורט. אני זוכר היטב שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון. למעשה זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה"
