בסקר שנערך בעבר בבריטניה לבחירת המוזיקה שאוהבים זוגות לשמוע כשהם עושים אהבה, הגיעה למקום השלישי היצירה הקלאסית "בולרו" של המלחין הצרפתי מוריס ראוול. בחירה מפתיעה, בהתחשב בכך שמדובר ביצירה שבוצעה לראשונה בבניין האופרה של פריז לפני כמעט מאה שנים, ב-1928.
בסרט שובר הקופות "10" משנת 1979, השחקנית בו דרק מחזרת אחרי דאדלי מור כשהיא משמיעה שוב ושוב את "בולרו". וזו רק דוגמה אחת לחיבור בין המלחין ראוול והיצירה שלו לבין מיניות. וכמה אירוני שראוול עצמו היה חסר ניסיון בתחום. לרגל הסרט החדש, "בולרו", שמגיע גם לישראל, ערכתי בפריז ראיון עם הבמאית הצרפתייה אן פונטיין, שסיפרה: "הסיבה שאני אוהבת את הדמות של ראוול והסכמתי לעשות עליו סרט היא שלא היו לו חיים רגילים. לכל אחד מאיתנו יש מיניות, והיא שונה מאדם לאדם. ראוול היה מאוד מסתורי. את המיניות שלו הוא ביטא דרך המוזיקה. אני חושבת שהוא היה מיוסר, אבל הוא גם רצה להיות מושלם – וזו הבעיה. הוא היה חולה שליטה. כיוצר, יש לך את המנטליות והרצון לשלוט בהכול. ראוול אולי היה הומו, אבל הוא לא התנסה בשום סקס. כיום זה מאוד מודרני, לא? ראוול היה נסיך, כמו ילד שלא מתבגר לעולם".
בסרט שלך, דווקא הצבת שורה שלמה של נשים סביבו.
"בדיוק, ולכל אחת היה תפקיד שונה בחייו. מיסיה סרט – פטרונית ומודל של הרבה אמנים, הייתה האידיאל של ראוול וחלק בלתי נפרד מחייו. מיסיה הייתה קרובה אליו מאוד. דרך המוזיקה, ראוול הציע לה את אהבתו, אבל מדובר באהבה, לא מין. ואילו הרקדנית והכוריאוגרפית אידה רובינשטיין, הייתה האישה שהזמינה מראוול את 'בולרו' והמציאה את הריקודים של הלהקה שלה בעצמה. לצידו של ראוול הייתה גם מרגריט לונג, פסנתרנית שראוול אהב, וזו שטענה שהבולרו ישעמם את כולם, כי הקצב שלו לא משתנה. והיא כמובן גילתה לאחר מכן שטעתה בגדול".
"בכל שנייה יש מישהו בעולם שמנגן את הבולרו"
ראוול נולד בחלק הצרפתי של חבל הבאסקים. אביו היה תעשיין וממציא שווייצרי ואימו עקרת בית באסקית. בגיל שבע, המשפחה עקרה לפריז, שם החל ללמוד פסנתר. זו הייתה ראשיתה של קריירה מפוארת. יחד עם קלוד דביסי, ראוול הוא המלחין המרכזי בזרם האימפרסיוניסטי של המוזיקה הקלאסית הצרפתית, אבל הוא נכנס לנצח בזכות יצירה שלא מאפיינת כלל את יצירתו. ראוול אימץ את מקצב ריקוד הבולרו הספרדי העממי וראה ב"בולרו" ניסוי מוזיקלי. הוא לא חזה כלל את ההצלחה יוצאת הדופן. "ראוול התרגז כשהוא ראה את הבכורה של 'בולרו' ויצא לא נגד הרקדנית, אלא נגד המוזיקה שלו עצמו. הוא טען שזו לא מוזיקה", אומרת פונטיין.
זה לא מנע מ"בולרו" להפוך לאחת היצירות הכי מצוטטות ומאוזכרות – לא מפסיקים לעשות לה מחוות או להיעזר בה: סרטים וסדרות, אולימפיאדות, משחקי מחשב ופרסומות. ראוול מת ללא צאצאים. אבלין פן דה קסטל, קרובת משפחה של המעסה של אחיו של ראוול – כן, זה נשמע סבוך – נהנתה מתמלוגי המיליונים של "בולרו" עד 2016, ואז פקע תוקף זכויות היוצרים והחלו מאבקים על הזכויות. ביוני האחרון בית המשפט בצרפת דחה את תביעתה של פן דה קסטל. במדינות רבות, המנגינה היא נחלת הכלל.
בסוף הסרט "בולרו", פונטיין שיבצה משפט האומר: "בכל שנייה שעוברת, יש מישהו שמנגן את הבולרו בעולם". אז מה סוד ההצלחה שלו? פונטיין: "אתה יודע בעצמך שאין הסבר לאיך שאתה מרגיש, כשאתה שומע את 'בולרו', שהוא כמו מטאפורה לקיום עצמו. לחיים. הלחן מתחיל רגוע מאוד ולאט-לאט הקרשנדו מוביל אותך – אתה לא יודע לאן – אבל אתה מרגיש כאילו אתה שבוי בוודו, או בטראנס. יש משהו כל כך מודרני ומדהים בלחן הזה. הוא עוצמתי מאוד, כי גם אם אתה לא אוהב את המנגינה, היא דבקה בך. אתה מרגיש כאילו אתה חייב ללכת איתה. יש ב'בולרו' אלמנט של שרידות".
"הוא פשוט המתין למוות"
פונטיין בחרה בשחקן רפאל פרסונאז לגלם את ראוול, וכדי לקבל את התפקיד הוא היה צריך ללמוד לנגן על פסנתר ולהוריד 10 ק"ג ממשקלו. "רפאל עשה דיאטה בגלל שראוול היה אדם קטן – ורפאל לא ממש. אני חושבת שזו הייתה דרך להתקרב לדמות בפן אחר, מתוך השבריריות והרזון".
ראוול מת בפריז ב-1937 בגיל 62, אחרי שנים של התמודדות עם מכאובים ותחלואים. ב-1932 הוא נפצע בתאונת דרכים ואיבד את יכולת הדיבור וההלחנה. ניתוח שנועד לתקן את הנזק גרם למותו. המלחין איגור סטרווינסקי כתב: "ראוול מת לאט, וזהו המוות הקשה מכל". פונטיין מסבירה שבחרה להתחיל את הסרט שלה בנקודה שבה ראוול סובל מבעיות נוירולוגיות. "בניתי את הסרט במחשבה על הנקודה הזו – שנראה איך החיים שלו מתקדמים נוכח המחלה. המחלה גרמה לו לאבד את השליטה לאט-לאט. מדובר היה במחלה שגורמת לך לאבד הכול. זה היה אכזרי מאוד – ראוול היה מודע לזה שהוא רוצה ליצור דברים ושהוא כבר לא יכול. אני אוהבת מאוד את המשפט שראוול אמר על החיים – כשפסנתרנית שאלה אותו: 'מה אתה עושה?' הוא ענה לה: 'אני ממתין'. זה מרגש מאוד לומר: 'אני ממתין'. הוא פשוט המתין למוות". •
"הלחן מתחיל רגוע מאוד ולאט-לאט הקרשנדו מוביל אותך – אתה לא יודע לאן – אבל אתה מרגיש כאילו אתה שבוי בוודו, או בטראנס"
