עצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות תתקיים השנה בסימן "תפילת האדם". "לאחר יותר משנה וחצי של מלחמה, בני הדור הראשון לאירועי השואה משמשים עבורנו דוגמה אישית ומודל לקימה, לבנייה, לתנופה וליכולת לחזור לחיים לאחר חורבן גדול", אמר יגאל כהן, מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות, "מהם אנו שואבים את כוחנו ואת הצדקתנו לעסוק בהנצחת השואה לדורות הבאים. השנה יותר מתמיד דמותם של מדליקי המשואות נוסכת בכולנו תחושת חוסן, השראה ואפילו תקווה להיאחז בה". אלה הם ששת הניצולים שסיפוריהם יובאו בעצרת.
שלמה ואידה יוקר ז"ל
שלמה לבל (לימים יוקר) נולד בשנת 1915 בעיר אוסטרובה שבפולין. בילדותו סייע לאמו החולה, ויצא לעבודה בענף החייטות כגהץ. בזמן מלחמת העולם השנייה נדד בברית-המועצות. לרוב מצא את מחייתו ככורה פחם. הוא חזר לפולין, הצטרף לקיבוץ של תנועת "דרור" שפעל בסוסנובייץ ובפרידלנד ונשא לאישה את אידה. בנם הבכור, צביקה, נולד בעיר ביטום שבפולין.
אידה לדרמן נולדה בשנת 1920 בעיר קלושין שבפולין. כל בני ביתה נספו בשואה והיא היחידה ששרדה. ימי מלחמת העולם השנייה עברו עליה בברית המועצות במנותק מבני משפחתה. היא עבדה בחקלאות בקולחוזים (משק חקלאי שיתופי) באסיה המרכזית, שם גם נפגעה קשה בתאונה. בשובה לפולין מצאה את דרכה לקיבוץ של תנועת "דרור" בסוסנובייץ ובפרידלנד, שם הכירה את שלמה ונישאה לו.
בני הזוג יוקר עלו לארץ בשנת 1948 והצטרפו לקיבוץ נען, שם נולד בנם השני, ברוך. ב-1951 עברה המשפחה לקיבוץ לוחמי הגטאות. כאן עבד שלמה כרפתן ואידה במטבח ובבתי הילדים. ברוך מספר כי הוריו לא רצו לדבר על נושא השואה. הילדים גדלו בבית הילדים ונהגו לבקר את הוריהם בבית לשלוש שעות ביום.
אסתי ציפסר
אסתי נולדה באזור הקרפטים שבצ'כיה. במהלך המלחמה ברחה המשפחה ממקומות רבים. אמה קיבלה אישור להעביר רק שניים מילדיה מתוך שישה להונגריה. מכיוון שאסתי הייתה פצועה באוזנה, שלחה אותה אמה כדי שיטפלו בה, וביקשה ממנה לבחור אח אחד שיבוא איתה. מאוחר יותר שני האחים הועברו לבית יתומים. האם נשארה לבדה עם ארבעה ילדים, שנתפסו ונרצחו.
אסתי ניצלה ברכבת של קסטנר, שהובילה את נוסעיה לברגן-בלזן ומשם לשווייץ. ב-1946 עלתה לארץ עם יתומים נוספים מבית היתומים שהייתה בו, ולא מצאה אף בן משפחה. אסתי הגיעה לכפר מסריק ושם התקבלה בזרועות פתוחות. הקיבוץ אימץ אותה ושם היא חיה עד היום. לאסתי שתי בנות, חמישה נכדים ועשרה נינים.
אלונה פרנקל
אלונה נולדה ב-1937 בקרקוב שבפולין בשם אילונה גולדמן. במהלך המלחמה הייתה תחילה עם הוריה בגטו לבוב. לאחר שהגטו חוסל, מצאו הוריה מחבוא בצד ה"ארי" של העיר, אך המשפחה סירבה להחביא גם את אלונה, שהייתה אז בת חמש. הוריה מצאו עבורה מחבוא נפרד בכפר. האישה שהחביאה את אלונה נתנה לה לצייר ואז הייתה מביאה את הציורים להוריה, כאות חיים. בכפר גם למדה אלונה לקרוא. ב-1949 עלתה ארצה, לרמת-גן.
פרנקל החלה את דרכה כמאיירת של ספרי ילדים. מאוחר יותר חיברה בעצמה סדרה של ספרי ילדים, שגיבורם הוא ילד מתולתל בשם נפתלי. "סיר הסירים", שיצא לאור בסדרה זו בשנת 1975, תורגם לשפות רבות. ב-1982 קיבלה את עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על איוריה בספרה "סיפור מהחיים".
כיום, כשהיא בת 87, אלונה מתארת עד כמה האמנות הצילה את חייה ועיצבה את נפשה. היא סופרת, זוכת פרס ספיר לספרות, וכתבה שלושה ספרים למבוגרים, שבהם מתוארים זיכרונותיה: "ילדה", "נערה", "אישה". יש לה שני בנים והיא חיה עם בן זוגה יאיר לין.
חיים שניר
חיים נולד ב-1941 באודסה, אוקראינה, שהייתה על סף כיבוש של הצבא הרומני, בן ברית של גרמניה הנאצית. חיים הוא ניצול מבור הריגה שאליו נשלח עם הוריו להוצאה להורג. לאחר שעות שבהן הסתתר בבור, מצאה אותו צעירה שהגיעה לחפש תכשיטים בין הגופות.
במהלך ילדותו עבר חיים מבית לבית, עד שאומץ בגיל ארבע בידי אישה שאספה אותו מבית היתומים בקארסיסניה וגידלה אותו עד יום מותה. ההורים הביולוגיים שלו היו בקבוצת יהודים גדולה שגורשה מאודסה לטרנסניסטריה (אזור מולדובה היום). שם אמו הוא סלובה סירוטה, ועל כן כאשר עלה ב-1948 ונקלט בקיבוץ יגור נקרא חיים סירוטה, עד שהתגייס לצה"ל. עם גיוסו החליף את שם משפחתו לשניר. אחרי הצבא הכיר את אשתו, לאה. לבני הזוג יש שלושה ילדים והם גרים בקיבוץ בית השיטה.
חיים היה מחנך ומורה בבית השיטה. הוא בעל תואר ראשון במדעי הרוח, ספרות והיסטוריה של עם ישראל, ותואר שני במדעי הרוח.
רלי רובינזון
רלי נולדה בוורשה שבפולין ב-1939. כאשר הייתה בת חצי שנה פרצה המלחמה. הזיכרון הראשון שלה הוא כשהייתה בת שלוש והתעוררה במקום לא מוכר, ליד אנשים זרים. לילה קודם לכן הוברחה מגטו ורשה, שם נכלאה עם הוריה וסביה. הצעיר הפולני שהציל אותה היה חבר במחתרת הפולנית, והיא הוסתרה אצלו בזהות שאולה. רלי נשארה שם עד 1950. הוריה נרצחו ב-1943 במחנה העבודה טרבניקי.
באוקטובר 1950 עלתה לבדה לארץ, לפרדס חנה, שם גדלה אצל הדודים שלה. בצבא שירתה בחיל ההנדסה כשרטטת ולאחר מכן שירתה כקצינה בחיל הים. היא אם לשני ילדים, בעלת תואר ראשון בחינוך יהודי ותואר ראשון ושני בגיאוגרפיה. עבדה באוניברסיטת חיפה במשך שלושה עשורים.
יהודה ברוניצקי
יהודה נולד ב-1934 בדרוהוביץ', אז פולין. בעת הכיבוש הנאצי הצליח אביו לסייע בהסתרת יהודים ולזייף מסמכים, וגם שיכנע את הגרמנים שהוא עצמו גוי. ב-1941 חיו יהודה ומשפחתו בגטו ובמחנה עבודה. בהיותו בן שבע ראה איך רוצחים אנשים. בימי השואה שינה אביו את שם המשפחה מבקנרוט לברוניצקי, על שם העיירה ויער ברוניצה, שבו נרצחו רבים מהיהודים באזור. בני משפחת ברוניצקי הצליחו לחיות בזהות בדויה כלא יהודים, וכך שרדו את השואה.
בהיותו סטודנט בחו"ל, נודע ליהודה שבישראל נערכים מחקרים יישומיים ברתימת אנרגיית שמש. דרך השגרירות הישראלית יצר קשר עם ד"ר צבי תבור, הוגה רעיון "דודי השמש", מנהל המעבדה הישראלית לפיזיקה דאז, ועלה ארצה. יהודה, יחד עם אשתו דיתה, הם ממייסדי "אורמת טכנולוגיות", חברה בינלאומית בתחום האנרגיה והחשמל.
לזוג שלושה ילדים והם גרים כיום ביבנה.
עצרת הפתיחה הממלכתית, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תתקיים ביד ושם בסימן 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית. בעצרת יועלו שש משואות על ידי שורדי שואה: אריה דורסט, מוניקה ברזל, פליקס סורין, רחל כץ, אריה רייטר וגד פרטוק.
