1. כשחזרנו מהחוף, עם העליות והסיבובים החדים בדרך לאייר-בי-אנד-בי שלנו בעיירה הציורית קומפטנה שבמעלה מלגה, הרגשתי אהבה. זה היה מוזר, זה כאילו כל הגוף שלי התמלא מעין תחושה כזו. לא שביעות רצון אלא רק תחושה כזו של אושר (מה זאת המילה הזו?).
היה כיף בחוף. הייתה שמש מושלמת לא חזקה, הייתה רוח במידה, הילדים שיחקו באבנים ומקלות כמו בבית ספר אנתרופוסופי, לא ביקשו מסך ולא ממתקים. הזמנו יין מהמסעדה הסמוכה שעלה שמונה יורו, צ'יפס ושיפודים. השמש כאילו לא שוקעת פה וכשלא יורד גשם – נעים.
הצלחתי לא לחשוב על כלום, שכבתי על חלוקי נחל חמים שהיו כמו טיפול אבנים חמות של הטבע. וחשבתי בלב, כיף לחיות. מהר מאוד התחושה של האושר התמלאה אשמה, התחושה של הכיף הייתה כה מוזרה. לקח לי זמן לאבחן שזה מה שאני חווה בעצם. ומרגע שהבנתי שמדובר באושר, נבהלתי.
2. כשלמדתי משחק היה איתנו תלמיד שפרש מהסטודיו.
אחר כך הוא התפרסם באיזה ריאליטי אהבה ולכן אני מרשה לעצמי לספר את סיפורו. הוא היה מכור להרואין, בחור טוב מבית טוב. בלימודים סיפר לנו על הגמילה.
הוא אמר שאחרי כל כך הרבה זמן של מיסוך והתמכרות, שוכחים איך מרגישים להרגיש. ושבגמילה הוא היה
בהלם רק מכמות הרגשות. הוא סיפר שהוא בכה וצחק ולא הצליח לעצור את עצמו ובו בזמן גם התרגש מעצם הרגש עצמו.
לא יודעת למה הוא עלה במחשבות שלי. אולי בגלל שגם אני לא זוכרת מתי לא חשבתי על כלום ומתי הרשיתי לעצמי פשוט לא לחשוב ולהתמלא באושר. אושר כזה של פרחים פורחים וילדים משחקים והמילה "אמא" וחיבוק ושמש וים. ויין לבן. וסתם יום שאין בו לו"ז סופ"ש עם הפגנה בסופו. בוקר בלי בהלה מהחדשות.
3. המרחק ממלא אשמה. הפיתולים לקצה הבית ששכרנו לחג עושים לי בחילה. אני לא מצליחה להפריד אם זה בגלל הרכב עצמו או תחושת האשמה על עצם האושר הקטן, ואיך אפשר בכלל לחוש משהו אחר בחג החירות הזה, שהיה כולו כמו טריגר ענק לקיומנו.
חירות, איזו מילה. ממלאת אותי כמיהה ורצון להרגיש ככה, אם אי פעם יהיה אפשר בכלל, גם בארץ.
