ב-6:29 בבוקר 7 באוקטובר, כשמטח הטילים הראשון פילח את שמי הדרום, השתנו חייה של שני הדר. היום, אחרי חודשים ארוכים של שיקום פיזי ונפשי שעדיין לא נגמר, היא חוזרת ליום ההוא, לסיפור ההישרדות שלה שהוא גם סיפור על נחישות, תושייה ואהבה לחיים.
הדר (36), מאמנת כושר ואם לנערה בת 14, הגיעה למסיבת הנובה עם חברתה אלכס רגע לפני שהחלו האזעקות. כשפתחו את דלתות המכונית הן שמעו את הפיצוצים בשמיים, אבל המסיבה נמשכה, והן נשארו. "אמרתי לעצמי, 'אם המוזיקה מנגנת כנראה שאין סכנה אמיתית'", היא מספרת. אבל הכל השתנה בתוך דקות, ושני ואלכס הבינו שהן צריכות להימלט על חייהן. הן חזרו למכונית והחלו לנסוע דרומה.
3 צפייה בגלריה
("כושר זה עדיין חלק ממני. אני אמצא את הדרך לגעת שוב באנשים". שני הדר | צילום: דנה קופל)
כשהגיעו לצומת מפלסים הבינו השתיים שמשהו נורא מתרחש. שני ראתה ג'יפים של כוחותינו נוסעים בזיגזג, ואז מחבלים, קלצ'ניקובים, יריות. "צרחתי לאלכס שתיכנס לאוטו", היא משחזרת את הרגעים הגורליים. "פתאום ראיתי 10-15 מחבלים רצים אלינו מהשיחים. ידעתי שיש לי שנייה להחליט, ונתתי גז לשטח פתוח בין העצים".
כשהכדורים שרקו מסביב למכונית, שני הרגישה כאב חד בכתף ימין. "כל היד התפוצצה", היא מתארת את הרגע שבו הקליע חדר לגופה. "המשכתי לנהוג ביד שמאל, עם אלכס שצועקת לי 'אל תעצרי!'" הן מצאו את עצמן בשטח פתוח, פצועות, בלי מחסה, בלי מים, סמוך לגדר של עזה. שעות חלפו ואיש לא הגיע לחלץ אותן. "הרגשתי שהשרירים שלי מתבשלים בשמש. ואז - רחפן בשמיים. חשבתי שזה של צה"ל, סימנתי לו, ופתאום ירי. הבנתי שזה מכוון אלינו".
בזמן שאלכס הסתתרה מתחת למכונית, שני שכבה ללא יכולת לזוז. "שמתי את הראש, עצמתי עיניים וניסיתי להשלים עם המוות", היא מספרת. "אמרתי לעצמי, 'רק שזה ייגמר מהר, שלא ייקח הרבה זמן'". למזלן, הצלף שירה בהן חשב ככל הנראה שהן מתות, והירי נפסק. רק בארבע אחר הצהריים השתיים הצליחו ליצור קשר עם שוטר, שאמר להן "אין ברירה, תצאו לבד". הן הבינו שכדי לצאת משם בחיים, הן חייבות לנסות, וחזרו למכונית. אלכס נהגה בזמן ששני הפצועה שכבה מאחור. "עברנו בין גופות, דרך כבישים שרופים", היא מתארת. "כשהגענו לניידת הצלה הם כיוונו אלינו את הנשקים. אלכס צעקה, 'יש פה פצועת ירי!' ורק אז הבינו מי אנחנו".
הדבר האחרון ששני זוכרת אחר כך הוא הפתח של האמבולנס שפינה אותה לבית החולים הדסה ("דמיינתי את עצמי נשאבת אליו. זה מה שהחזיק אותי בחיים"), שם הורדמה והונשמה ועברה ניתוחים מורכבים. לאחר מכן עברה לאיכילוב ושהתה חצי שנה באשפוז מלא ועוד שבעה חודשים באשפוז יום. "חשבתי שאחזור לעצמי, אבל היד לא תיפקדה. היו חורים בזיכרון", היא מספרת. "רק אחרי שנה התחילו לצוף סיוטים - מחבלים, מרדפים, יריות. הבת שלי סיפרה לי שאני צורחת מתוך שינה".
בזמן ששני הייתה מאושפזת, בתה ילין התחילה ללמוד בחטיבת ביניים. "היא עברה לגור אצל אבא שלה והייתה מגיעה לבקר אותי. עשינו שיקום רגשי הדדי. רק כשכמעט מתתי הבנתי כמה חשוב שאהיה כאן בשבילה". את ההחלטה לשרוד שני מרגישה שהיא מגשימה מדי יום. "אני מאמנת כושר. שנים דחפתי את עצמי פיזית. אמרתי לעצמי, 'את לא מתה פה'. והצלחתי. כל השנים של הספורט הכינו אותי ליום הזה".
היום פלטת מתכת מחליפה את העצם ביד ימין של שני, שלא מתפקדת. "אני מרימה אותה בעזרת היד השנייה", היא מספרת. "השרירים לא מחוברים לכלום, אין להם במה להיאחז". אבל השיקום הפיזי והנפשי רחוק מלהסתיים. "למדתי לנשום מחדש. הכל התחיל מלהתחבר לעצמי". כשחזרה לרקוד בפעם הראשונה, בפסטיבל בהודו, "היה רחפן. ברגע שהוא עלה לאוויר נבהלתי. אבל אחר כך הבנתי. הפעם הוא מצלם אותנו חיים".
שני לא חזרה לאמן. אבל היא מדברת, מרצה, מצטלמת, מופיעה בהצגה המבוססת על סיפורי השורדים. "כושר זה עדיין חלק ממני. אני אמצא את הדרך לגעת באנשים. אולי לא כמו פעם, אבל אחרת. והכי חשוב: יש עוד חטופים. יש עוד שורדים שרק מתחילים לעבד מה קרה. המדינה הזאת צריכה להתעורר. אנחנו חייבים אחדות. חייבים לדבר טוב. מילה אחת יכולה להציל חיים. בואו פשוט נהיה טובים".
שורדי הנובה, שנה וחצי אחרי
טיפול
טיפולים פיזיים: ניתוחים, השתלת כתף, החלפת העצם בפלטינה, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק. טיפולים נפשיים: סאונד הילינג, שיאצו, ריברסינג.
ביטוח לאומי
80% נכות. "יחסית למה שעברתי זה לא מספק. אין פיצוי על מה שאיבדתי - לא על היכולת לזוז כמו פעם, לא על החלום ללמוד לשחות, לא על הגוף שאיבדתי".
סיוע נוסף
מסתייעת בקהילת שבט הנובה. "המקום היחיד שגרם לי להרגיש שייכת באמת. אנחנו משפחה. 'נפש אחת' עוזרים במימון, הסוכנות היהודית, עמותות פרטיות".
חזרה לשוק העבודה
בשל הפציעה הקשה והעובדה שהיא עוסקת במקצוע פיזי, שני לא חזרה לשוק העבודה. "לא חזרתי לאמן, לא חזרתי להתאמן, אבל אני כן עוסקת בריפוי מנטלי".
פוסט־טראומה וטריגרים
"פוסט־טראומה היא חלק מהיום־יום שלי. אני קופצת מצלצול טלפון, מרעש. אם אני נוסעת ורואה טנדר בצד
הלב שלי נעצר. בלילות אני לא ישנה,
גם עם כדורים".
על היחס לשורדי הנובה
"יש המון אנשים אמפתיים, אבל
הרבה פשוט לא מבינים. קרה לי
בשדה תעופה, כשחזרתי מטיול ריפוי, שמישהי צעקה עליי: ‘יאללה, מי אתם חושבים שאתם?’"
