הליכה לפירוק / ומעל הכל, התחושה הבולטת מהשבוע האחרון היא של הליכה לפירוק. בין מכתבי המחאה שבעצם טוענים שהרמטכ"ל משתף פעולה עם מלחמת שולל לקמפיין השלטוני האלים לריסוק השב"כ; בין ביטול דיון ביטחוני חשוב רק בגלל שראש השב"כ אמור להשתתף בו להתעלמות הדוחה של שר המשפטים מנשיא בית המשפט העליון; בין ערוץ שתולה דגל שחור בשידוריו כמחאה נגד רונן בר לזילות המוחלטת של הביטוי "גיבור ישראל": נדמה שהמדינה לא חזרה ל-6 באוקטובר 2023 אלא ל-13 במאי 1948.
כשחברות מגיעות למצב כזה, בין אם הן תאגיד נדל"ן או קבוצת כדורסל, נהוג למנות להן מפרק: גורם שהוסמך לנהל את התהליך המורכב שכולל כינוס נכסים ומכירתם, סגירת חובות והגעה לפשרות עם נושים. תפקידו נובע מההבנה העמוקה, שהחברה כבר לא תחזור לתפקד וכל שכן לשגשג. לכן כל שנותר הוא לוודא שכמה שפחות אנשים ראויים ייפגעו בגלל ניהול כושל ולעיתים רשלני.
אגב, אחת העילות המשפטיות לפירוק חברות נקראת "מן הצדק והיושר". תחת שלטון שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית ולהכריז על בחירות למרות מחדל ואסון חסרי תקדים, ובמקביל לא מגיע להסכם שישיב את כל האזרחים שנחטפו מהבתים והבסיסים שלהם, מן הצדק והיושר לשאול איפה הצדק ואיפה היושר.
אולם למרות תקוות השווא, כאילו יש תרחיש שבו הכרזת "נבצרות" או שימוש בחוק השב"כ יבואו ויצילו את העסק, רק הציבור יקבע את עתידו. אחרי הכל, הוא זה שכבר מינה מפרק, פשוט מסוג אחר לגמרי: זה שכלי העבודה שלו הם להביור, די-9 והערצה עיוורת למדיניות הטיהורים של דונלד טראמפ. וככל שהמפרק הזה ימשיך בעבודתו, יגיע הרגע שבו גם אם הציבור יחליט שהוא רוצה מפרק מהסוג האחר, זה שפועל מן הצדק והיושר כדי לצמצם נזקים ולאחות שברים, זה לא יעזור: לא יישאר לו מה לפרק.
האסיר יאיר / במוקד העיסוק בציוץ של יאיר נתניהו נגד נשיא צרפת עמד כמובן ההדר הבית"רי שמאפיין את סגנונו של האיש המקסים הזה. ואכן, כשבן של ראש ממשלה כותב לנשיא צרפת "לך תזדיין" זה לא משהו לעבור עליו לסדר היום, וכל שכן כשהאבא מסוגל אך בקושי להתנער מהסגנון תוך הרעפת שבחים וכמובן הסכמות עם שאר הדברים שנכתבו.
אולם יש היבט אחר בדברים שראוי לעיון: נתניהו הבן הטיח בעמנואל מקרון את הקולוניות שעדיין נתונות לשליטה צרפתית (כמובן תוך חוסר הבנה מוחלט ו/או התעלמות נינוחה מההבדלים בין הזכויות של האזרחים שם לבין הפלסטינים), כך שנראה שעניין העצמאות מאוד מעסיק ואף מטריד אותו. אם כך, אולי בעצם מסתתרת כאן מצוקה סמויה בואכה נטולת מודעות, בבחינת אדם צועק את שחסר לו: גבר בן 33, עם כל הפריבילגיות שהגורל סידר לו (כסף, השכלה, מעמד, קשרים, אבטחה בעלות של מיליונים), שנדמה כי כל הווייתו מוקדשת להנצחת שלטון אביו (וכל האמצעים כשרים למהדרין, מהפצת קונספירציות ועד סתם פה ג'ורה), כאילו שזה לא הדבר הכי חשוב בחייו אלא הדבר היחיד שמקנה להם משמעות. גם שעבוד מרצון הוא שעבוד, ועל כן יש בו משהו מעציב: בכל זאת, לפנינו אדם שאמור להימצא בשיא עלומיו ועדיין רוב הסיכויים שקורסיקה ואפילו הפלסטינים יזכו לעצמאות לפניו.
שירת דו"צ / מֻקְדָּם יוֹתֵר הַיּוֹם
צַהַ"ל תָּקַף וְחִסֵּל
בְּמֶרְחַב דֵּיר אַל-בַּלַח שֶׁבְּמֶרְכַּז הָרְצוּעָה
אֶת הַמְּחַבֵּל
עָבִּיד אַלְלָה נָעִים הַדְהוּד מוּסָא
אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ כִּסְגַן רֹאשׁ חֻלְיַת צְלִיפָה
בְּאִרְגּוּן הַטֵּרוֹר חַמַאס
הַמְּחַבֵּל הֻתְקַף בְּאֹפֶן מְמֻקָּד כְּשֶׁנָּסַע בְּרִכְבּוֹ
וְחֻסַּל.
בשלוש מילים / תגידו, לא נמאס?
השיבה מהודו / מי שמיואש מהאופן שבו משטרת ישראל (לא) מטפלת בפשיעה במגזר הערבי, מוזמן להצצה קולנועית למה שמתרחש בהודו: הדרמה המצוינת "סנטוש", שמוקרנת בימים אלה ברשת קולנוע "לב", מספרת על אלמנת שוטר (שהאנה גוסוואמי) שהתגייסה למשטרה לאחר מותו כדי להתפרנס, ומסרבת להעלים עין מרצח מחריד של נערה שהחטא הנורא שלה הוא השתייכותה לקאסטה שאף אחד לא סופר. חוץ מזה שהסרט יוצא דופן, הוא גם מגלה שלא רק בישראל יש מפקד בכיר ש"לא סופר גופות".
משפט בשבוע
"אני לא יודע מיהו איש השב"כ המדובר, אבל מבחינתי הוא ראש השב"כ הבא" (בצלאל סמוטריץ' מעוניין במדליף שאינו מכיר בתור ראש השב"כ, שזה הגיוני בערך כמו האופן שבו הוא מטפל בכלכלה)
