24 רמטכ"לים כיהנו כאן מאז קום המדינה: אייל זמיר הוא הראשון שמתמנה לרמטכ"ל במהלך מלחמה. הוא לא ביקש להתמנות: התוכנית הייתה לסיים בפברואר את עבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון וללכת לשוק האזרחי. דברים ברוח הזאת אמר לנתניהו לפני שמונה. המסר היה ברור, גם אם זמיר לא התכוון לכך: אני לא חייב לך כלום, ואתה לא חייב לי.
אנשים שמייחסים לו כוונות פוליטיות, טועים בו. הוא קצין מהסוג שבן-גוריון חלם עליו: נטול אג'נדה פוליטית, נאמן לתפקיד, לממלכה, חייל. הוא האיש הכי לא פוליטי שנגזר גורלו לנשום את האוויר הכי פוליטי שנשם אי פעם רמטכ"ל. אוויר מעופש, אוויר רעיל. אני לא חושב שהוא מרגיש קורבן: זאת לא הגישה שעליה גדלים בשריון. אבל קשה, קשה.
קשה בגלל חוסר האמון. הוא נכנס לצבא שבו דרגי הביניים – הרס"נים, הסא"לים, האל"מים – מתייחסים בחוסר אמון לאלופים ולתתי-האלופים שמעליהם. ענן 7 באוקטובר מרחף באוויר, שחור וכבד; הקצינים הזוטרים מתייחסים בחוסר אמון לדרגים מעליהם, והחיילים מפקפקים בצבא כולו, באמינותו, בתחקיריו. הקבינט לא מאמין לצבא – החשדנות כלפי הצבא היא האינטרס הקיומי שלו נוכח המחדל – והצבא מפקפק בקבינט.
בעיית האמון הקשה ביותר היא סביב שולחן המטה הכללי. המחדל והמלחמה והתחקירים בעקבותיהם הפרו בריתות ויצרו חדשות. כל אלוף וגורלו.
התחקירים הם כאב ראש שמסרב לעבור. הם התקבלו באי-אמון מחוץ לצבא ובתוכו. העובדה שמפקדים תיחקרו למעשה את עצמם החריפה את הביקורת. זמיר מינה צוות לבדיקת התחקירים בראשות האלוף (מיל') סמי תורג'מן. בצוות חברים האלופים במיל' עמיקם נורקין, אלי שרביט ויוסי בידץ – לא בדיוק ביביסטים. הוא מנפה את התחקירים על פי שלוש קטגוריות: אלה שלא דורשים טיפול; אלה שדורשים הרחבה מסוימת; אלה שחייבים לעשות אותם מהתחלה. תאריך היעד להגשת הדוח המלא הוא סוף מאי. זמיר ביקש מהם לנסות ולכתוב דוח ביניים עוד קודם. הדוח שלהם יקבע מי יסיים את שירותו, מי ימשיך בשירותו, מי יקודם.
כל הזירות פתוחות
כל הזירות במלחמה פתוחות ופעילות: איראן, עזה, לבנון, סוריה, תימן, עיראק, הגדה המערבית. "עוז וחרב", השם הגנרי שניתן לסבב הנוכחי בעזה, הוליד את מחאת צוותי האוויר, את ההחלטה להפסיק את שירותם של החותמים ואת גל התמיכה הגדול בעקבות המחאה וההדחה.
נוח לטעון שהמבצע בעזה הוא תכתיב של נתניהו וכ"ץ, ממניעים פוליטיים. זה לא נכון. לטוב ולרע, המבצע הוא מה שצה"ל ומפקדיו רוצים לעשות במסגרת המאמץ להגיע לעסקת חטופים. הוא מתבצע בהיקף מוגבל ובאיטיות מתוך מאמץ לשמור על חיי חטופים ולוחמים. ההנחה היא שלחץ צבאי מגמיש את חמאס. זה נכון ולא נכון: ההערכה הכללית בצבא אומרת שחסימת הסיוע ההומניטרי והמעבר למצרים אפקטיביים; על השאר הדעות חלוקות.
הדרג המדיני הותיר לצבא מרחב תמרון צר: או לא לעשות דבר ("להניף דגל לבן", כדברי גורם צבאי) או לנסות פעולה מוגבלת. המחיר הוא כמות חסרת פרופורציה של חללים באוכלוסייה העזתית והתחלה של מחאה בקרב משרתים במילואים.
האלוף (מיל') ניצן אלון, ראש מינהלת החטופים בצבא, מאשר כל מהלך צבאי. מה שמסכן חיי חטופים, נפסל. עמיתי רונן ברגמן תיאר השבוע ב"ידיעות אחרונות" את האילוצים ואת הסיכונים הכרוכים בתהליך. אוסיף נקודה אחת: יש פער מובנה בין מה שמתוכנן למה שקורה בשטח. וכמו שאמר הטייס גיא פורן לרמטכ"ל, לא רק צה"ל, גם חמאס עלול להרוג חטופים במהלך המבצע הצבאי.
הבעיה הגדולה היא בהמשך, בהנחה שעסקה לא תהיה. אוגדות ישובו להילחם ברצועה עם כמויות של הרוגים בשני הצדדים, כולל תקלות. הרצועה כולה תהיה תחת כיבוש, וההכרעה תעבור לסמוטריצ'ים.
מחאה או משפחה
מפקד חיל האוויר תומר בר הוא מושבניק מכפר יהושע. פעם נשלח להפציץ בית שבו הסתתרה חוליית מחבלים. עדר פרות רעה סמוך לבית. ייהרגו הפרות, חשב, תלך לאנשים הפרנסה. הוא עשה עוד סיבוב, בדק שהפרות התרחקו, והפציץ את הבית.
העימות בין קרוב ל-1,000 טייסי המילואים שחתמו על מודעת המחאה למפקד חיל האוויר הוא על סדר עדיפויות, לא על פוליטיקה. הטייסים, רובם המכריע לא בשירות פעיל, רואים לפניהם מלחמה עתירת דמים שלא נגמרת, מנוהלת על ידי ממשלה בלתי ראויה. המחאה היא צורך השעה; חיל האוויר יסתדר. האלוף בר רואה לפניו חיל שעלול להתפרק בתוך מלחמה. מילת המפתח שלו היא לכידות: בלעדיה הטייס לא יאמין לטכנאי ולהפך, בלעדיה מפעיל הכטמ"ם לא יאמין לקצין שאמר לו לחדול. "אם הייתי בתפקיד שלך, אולי הייתי חושב כמוך", אמר אחד הטייסים בדימוס לבר.
לבד מדן חלוץ, שחתם על המכתב, כל מפקדי חיל האוויר בעבר, מדוד עברי דרומה, עומדים מאחורי מפקד החיל, כולל ההחלטה להפסיק את שירותם של המוחים. בשבילם חיל האוויר הוא משפחה. המשפחה קודמת למחאה.
מי שחלם
החלום הגדול היה מהלך צבאי שייפגע במתקני הגרעין של איראן. החלום מלווה את נתניהו מאז 2011: חיל האוויר, בגיבוי אמריקאי, מפציץ ומשמיד. העולם מביט במחזה ומתפעל. גם מי שמגנה בפומבי את הפעולה – שליטי נסיכויות הנפט, מצרים, ירדן - אומר תודה בשיחות בארבע עיניים עם ראש המוסד. בישראל מתגבש קונצנזוס: כולנו מאחורי צה"ל; כולנו מאחורי המנהיג. החרדה מהתקפה איראנית בעתיד מפנה מקום לחרדה מהתקפת נגד איראנית בהווה, אבל העיקר הוא שיש על מי לסמוך. שאיפת חייו של נתניהו מתגשמת: הוא וצ'רצ'יל אחים.
ב-2011 סיכלו את התוכנית ההתנגדות הקולקטיבית של ראשי זרועות הביטחון והווטו של הנשיא אובמה. נתניהו הבין שהדמוקרטים לא יושיעו אותו. הוא החליט להמר על הרפובליקנים ועל טראמפ.
טראמפ 1.0 הלך עם נתניהו רבע דרך: הוא פרש מהסכם הגרעין. הפרישה האיצה את המרוץ של איראן לפצצה, אבל נתניהו יכול היה להסתכל עליה אחרת, כשלב בדרך למימוש החלום.
טראמפ נבחר וחזר לבית הלבן, נחוש ברצון שלו להפתיע, לזעזע, להפוך את העולם: ההימור השתלם. כמו שדיווח אתמול "ניו יורק טיימס", בצה"ל, גם בפיקוד המרכז האמריקאי, ניגשו בכל המרץ להכנות. חילות האוויר ערכו אימונים משותפים. מטוסי B2, היהלום שבכתר, נחתו באי דייגו גרסייה באוקיינוס ההודי, מוכנים לתקיפה. נושאת מטוסים שנייה הובהלה לאזור.
ואז צילצלו הטלפונים. טראמפ, בוושינגטון או בפלורידה, נתניהו בבודפשט. נתניהו רצה לדבר על איראן. זה לא לטלפון, אמר לו טראמפ. בוא לוושינגטון. מלא תקוות המריא נתניהו מערבה, רק כדי להתבשר שאמריקה עומדת לפתוח בשיחות עם איראן.
הדברים האלה לא נכתבים מתוך שמחה לאיד. איראן איננה הבעיה של נתניהו לבדו: היא מסכנת את כולנו. היה היגיון לא מבוטל בהימור של נתניהו על טראמפ והרפובליקנים. היה היגיון גם בעיתוי: עכשיו הזמן הנכון, כשהמשטר והפרוקסים שלו חלשים ומוכים, כשאיראן על סף פצצה, וכשבבית הלבן יושב נשיא שעושה מה שבא לו. אבל ההחלטה כרוכה גם במגבלות ובמחירים. המגבלה הראשונה היא טראמפ: לטוב ולרע הוא בלתי צפוי. אי-אפשר לסמוך עליו.
זה טראמפ. האימונים המשותפים באוויר, המטוסים ומערכות ההגנה שהגיעו לכאן, אלפי השעות שהושקעו בתכנון, האיומים בפתיחת שערי הגיהינום, המחמאות לנתניהו – כל אלה היו בסך הכל מסר לאיראן: אני פתוח לעסקה. בואו נדבר. את החלום שלך, הוא הבהיר לנתניהו, אתה יכול לאפסן בבוידם. לי יש חלומות אחרים.
לאן אנחנו הולכים, מוקדם לדעת: אולי להסכם גרעין חדש, אולי לתקיפה צבאית, אולי להשלמה עם מזרח תיכון גרעיני. הכל פתוח, אבל תהליך הגמילה של הישראלים מטראמפ חייב להתחיל. אם את זה לא הבנו בחדר הסגלגל, לא הבנו דבר.
כהנא כאן
השב"כ, כך התבשרנו ברעש גדול, בודק חשד לחדירה של כהניזם למשרד לביטחון לאומי ולמשטרה. וואו, קראתי. וואו וואו ועוד פעם וואו. מדהים, מזעזע, מרעיש.
במחשבה שנייה, מגוחך.
מה זה חשד אני יודע. גם מה זה חדירה אני יודע. כדי לוודא מה זה כהניזם נכנסתי לוויקיפדיה. "כהניזם הוא אידיאולוגיה ציונית-דתית, לאומנית גזענית וימנית קיצונית המבוססת על אמונותיו של הרב כהנא", נאמר שם.
אילו עורכי ויקיפדיה היו שומעים לעצתי, הם היו מורידים מהרשימה את המילה "ציונות". הכהניזם ציוני כמו שהנציונל-סוציאליזם סוציאליסטי. אבל לא זה הסיפור כאן. כדי לאתר כהניזם במשטרה ובמשרד הממונה עליה, לא צריך יכולות שב"כ: הכהניזם מתנוסס על דלת הלשכה, על פרצופו של השר, על חזונם של עוזריו. אפשר לסלוח לנתניהו על הרבה מהלכים מקוממים שעשה לאורך הקריירה שלו. על כך שפתח בפני נושא דגל הכהניזם את הממשלה, את הקבינט, את הארגון שמופקד על אכיפת החוק – אין מחילה.
הכהניזם מידבק: הוא לא נעצר בבן גביר, גם לא בסמוטריץ', בסטרוק או בעמיחי אליהו. כהנא חי בממשלה וחי בספסלי הקואליציה בכנסת. הוא חי אפילו בהודעות שיוצאות מטעמו של ראש הממשלה: אותן קללות, אותו קצף על השפתיים, אותה התקרבנות אלימה, מייללת.
ב-1994, בתמיכה נחרצת של הליכוד, הוצאו מחוץ לחוק שתי מפלגות שהיו מזוהות עם כהנא: כהנא חי וכך. פעילי המפלגות האלה, ביניהם איתמר בן גביר, התחכמו והופיעו מחדש, בשמות אחרים. בית המשפט העליון בחר לנרמל את הכהניזם – הוא ולא אחר. העליון הכניס את הכהניזם לכנסת. זאת הייתה החלטה הרת אסון.
החלטת בג"ץ הפכה את ההוצאה מחוץ לחוק ב-1994 ללא רלוונטית. נתניהו עשה את הצעד הנוסף, מהכנסת אל הממשלה והקבינט. התקשורת תרמה את תרומתה לנרמול, בדרכה. פעם הכהניזם היה מחוץ לחוק; היום הוא החוק.
ב-2016 אישרה הכנסת את חוק המאבק בטרור. החוק הסדיר את הטיפול המשפטי בטרור והצביע על דרכים לטיפול בגופים פוליטיים שמעורבים בטרור בעקיפין. מעל החוק – שרת המשפטים הייתה איילת שקד – ריחפו החששות מהפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ומפעילותו בהר הבית. הכהניזם לא מוזכר בחוק, גם לא ברמז. הסתמכות הבדיקה בשב"כ על החוק מ-2016 מאולצת במקרה הטוב, מופרכת במקרה הרע. בכהניזם חייבים להילחם, אבל הכלי איננו השב"כ והאיש איננו רונן בר. במקום להרתיע את הכהניסטים ולבודד אותם, המעצר תקע אותם עמוק יותר בלב המיינסטרים הימני.
החשד בשב"כ היה שבמשטרה מסתובב כהניסט, אדם שחזונו תואם את החזון של המפלגות שנפסלו ב-1994. הוא צבר כוח, הוא משפיע על החלטות ועל מדיניות. לכאורה, בן גביר וראש המטה שלו חנמאל דורפמן עונים בול על החשד: החזון שלהם הוא אותו חזון כהניסטי, הכוח שצברו עצום, מכל בחינה מעשית הם שולטים במשטרה. אבל בשב"כ התכוונו למישהו אחר, מישהו שפועל בחשאי. החשאיות הולידה חשד; החשד הוליד בדיקה; הבדיקה הולידה דלף.
ועכשיו לפרטים. א', עובד שב"כ ותיק, יצא לגמלאות לפני המלחמה. הוא מה שנתניהו קורא בלעג "פנסיונר". לאחר 7 באוקטובר חזר לעבוד בשירות, בשכר. הוא עבד בדרום, מול קציני המטה של אוגדות שלחמו בעזה. בשעות הפנאי פתח מחשב. מצא בו שני מסמכים מסווגים, אולי יותר, שחשפו התכתבויות פנימיות בתוך הארגון. תוכן המסמכים לא מצא חן בעיניו. על אף שהנושא היה רחוק מתחום העבודה שלו או מסמכותו, החליט לשתף בו את הציבור. בין השאר, מסר את המסמכים לשר שיקלי ושלח אותם לשני עיתונאים שהאמין שיעשו בהם שימוש אוהד: עמית סגל מערוץ 12 ושירית אביטן כהן מ"ישראל היום".
בשב"כ קוראים לזה "דלף". דלף דורש בדיקה. איך עלו על המדליף, אינני יודע: בשב"כ מתעקשים שלא צותתו לשר שיקלי ולשני העיתונאים. לא צותתו גם לשר בן גביר ולאנשי לשכתו ולמפכ"ל המשטרה. לשב"כ יש היום כלים אחרים לאיתור מדליפים.
א' נעצר ועבר חמישה ימים של חקירת שב"כ בלי לראות עורך דין. זאת חוויה קשה: לאחר 25 שנות עבודה בשב"כ הוא אמור היה לדעת לאן הוא נכנס. צריך לומר משהו לזכותו: להבדיל מהחשודים בקטארגייט, המניע שלו היה אידיאולוגי.
אמור לי מי גיבוריך
אפשר להבין מדוע השב"כ, ארגון שאמור להיות חשאי וממושמע, פועל בנוקשות כלפי עובד ששובר כלים. אבל את העבירה ואת הסנקציה צריך לבחון בהקשר רחב יותר. ב-1984, כשהשב"כ הסתבך בפרשת קו 300, כל מה שקרה בארגון הפך מיד לנחלת הכלל. נדרשו שנתיים ויותר עד שהארגון חזר לעצמו ולערכיו.
המשבר הנוכחי קשה עוד יותר. ראש הממשלה, שהשב"כ נתון למרותו, מנהל מלחמה חסרת מעצורים נגד ראש השירות והשירות כולו. שרי ממשלתו קוראים בגלוי לעובדי שב"כ ולקצינים בצה"ל להעביר אליהם מסמכים סודיים. חוק פלדשטיין, שהופך להפוך הדלפה של מסמכים סודיים למעשה פטריוטי, נולד כדי לשכנע חשוד אחד לשתוק בחקירתו (בינתיים פלדשטיין דיבר, והצעת החוק הוקפאה), אבל המסר שעולה ממנו הוא שכל חייל, כל עובד זוטר בארגון ביטחוני, יכול לעשות במסמכים סודיים ככל העולה על רוחו, ובלבד שידליף אותם לצד הנכון.
זה הקשר בין החקירה בפרשת קטארגייט לחקירה בפרשה הנוכחית. לא מדובר בהדלפות: מדובר בממשלה שוברת כלים. א' לא פגע בביטחון המדינה; אם פגע, פגע בשוליים, בחשיפה אפשרית של מקורות. אבל הוא עבריין: הוא הפר ביודעין ציווי שנמצא בליבת הארגון שלו.
אולי נלמד בסוף החקירה דברים חדשים ומרעישים, אבל מה שאנחנו יודעים כרגע מעורר ספק אם הייתה הצדקה לעצור את א' על תקן של חשוד ביטחוני, עם כל המהומה הפוליטית שייצרה ומייצרת ההחלטה. את א' היו צריכים לגרש בחרפה מהשירות, למען יראו וייראו, ולהסתפק בעונש משמעתי. הוא לא גיבור; הוא לא חושף שחיתויות; הוא שטינקר.
מה שלא מפריע לשני שרי ממשלה להתייצב מאחורי העבריין בבית המשפט, למלא את המיקרופונים בשקרים ולטעון לאכיפה בררנית; מה שלא מפריע לשר שלישי לדרוש ביטול של דיון קריטי בגורל החטופים, כעונש (!) לראש השב"כ, ולראש הממשלה להיכנע ולדחות את הדיון ביממה. מכונת הרעל מופעלת בכל כוחה: א' הוא הקורבן החדש של הדיפ-סטייט. כשהוא מגיע מהכלא למעצר בית ביישוב שלו, הוא מתקבל כגיבור ישראל. אחד השרים הציע אפילו למנות את העובד המצטיין לראש השב"כ. אמור לי מי הגיבורים שלך, ואומר לך מי אתה.
