"נולדתי בשנת 1928 בוורשה, פולין. היינו משפחה של למעלה מ-80 איש, מהמעמד הממוצע. היה לנו מפעל לאריגת צמר, למדתי בבית ספר רגיל, בקיץ היינו מבלים בעיירת נופש.
"ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ללא כל אזהרה, הייתי אז בת 11. הסתתרנו במרתף הבית שלנו. נאלצנו כמה וכמה פעמים להסתתר בבתים ובמרתפים של יהודים שנתפסו. חיינו בגטו מתחילת המלחמה והמצב הידרדר כל הזמן והפך קשה ובלתי נסבל. סייעתי לילדים שהבריחו מזון לגטו תוך סכנת מוות. במקביל התחלתי ללמוד באחת מקבוצות הלימוד המחתרתיות שפעלו בגטו.
2 צפייה בגלריה
(עליזה ויטיס שומרון עם ארבעה דורות מבני משפחתה מחוץ לקרימטוריום באושוויץ. מימין לשמאל למטה: הנכד יונתן ויטיס, הבן חנן צור, עליזה ויטיס שומרון, הבת איריס ויטיס, אלינור ויטיס, הנין אריאל זאווי. מימין לשמ)
"בפברואר 1941 התחלתי לפעול במסגרת השומר הצעיר, נערה בקושי בת 13. השתלבתי בפעילות החינוכית, כקשרית בהפצת חדשות במחתרת, בחלוקת מכתבים שהגיעו מעובדי כפייה, בסיוע לפליטים שהגיעו מחוץ לגטו ולחולי המגפות. בתקופת הגירושים של קיץ 1942 מגטו ורשה לטרבלינקה התחבאתי במספר מקומות מסתור.
"לקראת מרד גטו ורשה, במאי 1943, פעלתי בארגון הלוחם. הפצתי כרוזים הקוראים להתנגדות לגירוש. הייתי אז כבר נערה בת 15 ולא הורשתי לשאת נשק ולהשתתף במרד. הכרתי את מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, וחברתו, מירה פוכרר, נתנה לי צוואה ואמרה לי באלה המילים: 'את צריכה להישאר בחיים ולספר את סיפורו של גטו ורשה'.
"אחותי מירקה הוברחה אל מחוץ לגטו, מצוידת במסמכי זהות של נוצרייה והגיעה אל ביתה של אחת הנוצריות שעבדו אצל ההורים לפני המלחמה. קצת לפני שפרץ המרד חברי המחתרת הבריחו אותי ואת אמא. עזבנו את הגטו באמצעות מסמכים מזויפים והסתתרנו במרתף ששכרה עבורנו נוצרייה אחרת שעבדה אצל ההורים לפני המלחמה.
"אחרי שהצלחנו להימלט מהגטו נפלנו קורבן, כמו יהודים רבים אחרים, לתרמית הגרמנית במלון פולסקי שהבטיחה תקוות שווא לברוח מאירופה ובמקום זה הובילה אותנו למחנה ברגן בלזן. במהלך 1943 הגסטפו פירסם כי יהודים המחזיקים באשרות או דרכונים של מדינות דרום אמריקה, ארץ ישראל או מדינות ניטרליות, יוכלו לעזוב את פולין בדרכם ליעדים בטוחים. ההבטחה הזו משכה מאות יהודים לצאת ממחבואם ולהגיע למלון פולסקי. כ-2,500 מהשוהים במלון נשלחו למחנה ברגן בלזן ומאות אחרים נשלחו לאושוויץ או נרצחו בכלא פאביאק בוורשה.
"אנחנו הגענו למלון פולסקי ביולי 1943 תחת זהות שאולה של יהודים המועמדים להעברה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי בתמורה לשבויים גרמנים. משם הועברנו למחנה ברגן בלזן. היינו בין הראשונים שהגיעו למחנה הזה. הכי קשה שם היו הרעב וחוסר הוודאות. רק בסוף 1944 נודע לי שאבא הועבר מהמפעל בגטו ורשה למחנה מיידנק ושם נרצח במבצע 'חג הקציר'.
"לא אשכח לעולם את הרגע שבו עלינו לרכבת שיצאה מברגן בלזן, ששמה הוסב מאוחר יותר לרכבת החופש. נסענו כשמונה ימים הלוך ושוב ופתאום נעצרה הרכבת. מפקד הרכבת זימן אליו את המנהיגים שלנו ואמר להם: 'נגמרה המלחמה, מה דעתכם, מה עליי לעשות?' לבסוף הצוות הגרמני לקח את הקטר ונעלם.
ב-13 באפריל 1945 הופיעו לפתע לידנו טנקים אמריקאיים. זה היה מחזה קורע לב שהתערבב בבכי ובשמחה. נישקנו את החיילים ולא יכולנו להירגע. רק אז הבנו שסוף-סוף הסתיימה המלחמה הארורה.
"חששנו מאוד לחזור לפולין בגלל האנטישמיות, אז עברנו לבלגיה. היות שהייתי חברה בתנועת השומר הצעיר בגטו ורשה וחיילת בארגון היהודי הלוחם, ברור היה לי שאני נוסעת לארץ ישראל שעליה למדנו עוד בגטו. הייתי חדורת מוטיבציה לעלות ולהגשים את החלום הציוני.
"בצעד אמיץ עזבתי את אמי ואת אחותי והתגנבתי לספינת המעפילים מטרואה, שהפליגה לארץ ב-3 בספטמבר 1945. איתי היו על האונייה גם הדודים שלי, בנימין ויהודית מלמד, ששרדו את השואה, ובנם אברהם (אדש). בארץ נקלטתי בתחילה בקיבוץ מעיין צבי. שנתיים לאחר מכן, כשמלאו לי 19 שנים, התאחדתי עם אמא ואחותי שעלו גם הן לארץ.
"נישאתי להרשון זאב, ניצול שואה מבודפשט ונולד לנו בן בכור. אחרי שהתגרשנו עברתי לקיבוץ בית אלפא. נישאתי ליהושע ז"ל ונולדו לנו בן ובת. לאחר פטירתו של יהושע הכרתי את צבי ז"ל ועברתי לגור עימו בקיבוץ גבעת עוז. כיום אני מתגוררת בגבעת עוז לבדי.
"למדתי חינוך ופסיכולוגיה ועסקתי בחינוך כל חיי. במקביל שיחקתי גם בלהקת תיאטרון.
"חשוב מאוד שדור העתיד ישמור על מורשת העבר, יזכור ויזכיר כל שנה את השואה שעבר עמנו במלחמת העולם השנייה, ואין משהו שמזכיר את זה יותר ממה שעברנו רק עתה ב-7 באוקטובר. רק כך נדע מי אנחנו ואם אנחנו ראויים לחיים. גבורת העם היהודי לדורותיו תמשיך בזכות דור העתיד.
"זו תהיה הפעם הראשונה שבה אצעד במצעד החיים ביום השואה, וזו תחושה של ניצחון כשמתלווים אליי ארבעה דורות של בני משפחתי היקרה. זכינו להוכיח לעולם, לגרמנים, ששרדנו את התופת, את גיא ההריגה, והצלחנו להקים משפחה לתפארת מדינת ישראל". n
"הכרתי את מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. חברתו, מירה פוכרר, נתנה לי צוואה ואמרה לי - 'את צריכה להישאר בחיים ולספר את סיפורו של גטו ורשה'"
