"נולדתי בסלובקיה בשנת 1932, לאמי מרגיט ואבי ארטור. אחי שמואל היה גדול ממני בשנה. בין 1942 ל-1944 חיינו במחנה סרד (Sered) בסלובקיה, לשם פינו אותנו. באחד ממסדרי הסלקציה במחנה עמדנו כולנו – אחי ואני שהיינו בלונדינים עם עיניים כחולות ואמי שהייתה יפהפייה עם אף סולד – ואלויס ברונר, פושע מלחמה נאצי, לא היה יכול להעלות על דעתו שקיימים בעולם יהודים בעלי מראה ארי שכזה. הוא התקרב, נעמד מולנו ושאל: 'נכון שאתם מישלינג (מנישואי תערובת)'? אחי שמואל השיב לו בהרבה תושייה ואומץ בגרמנית: 'כן! ואנחנו לא יודעים למה מחזיקים אותנו כאן כל כך הרבה זמן'. לפי הוראתו של ברונר, העבירו את אמא ואת שנינו לקבוצה של משפחות מעורבות ואילו סבתא נשארה שם. הפרידה מסבתא הייתה מאוד עצובה, קשה ובלתי נשכחת. אירוע של רגע אחד שרודף אותי כל החיים.
3 צפייה בגלריה
(נפתלי פירסט השבוע בבלוק 6, בו מוחזקים המוצגים הגדולים באושוויץ, בהם אוסף הנעליים, מסמלי הזוועות, שפירסט היה שותף למבצע גיוס החירום להצלתן | צילום: זיו קורן)
"ב-3 בנובמבר 1944 הגענו כל המשפחה ברכבת משא בקרונות סגורים ממחנה סרד למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שם הופרדנו הילדים מההורים, תחילה מאמא ולאחר מכן מאבא. אחי ואני הועברנו לבלוק 29, שכונה בלוק הילדים באושוויץ 1. הושלכנו בבת אחת למציאות של חיים במחנה השמדה על הרעב וההישרדות הקשים ובעיקר הפחד. באושוויץ הרגו בתאי גזים ובעבודת פרך ובבוכנוולד בהרעבה ובלכלוך. בדצמבר 1944 הצעידו אותנו לבודי (Budy), מחנה משנה של אושוויץ, וב-19 בינואר 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, יצאנו אחי ואני לצעדת המוות. במשך ארבעה ימים צעדנו רעבים ורטובים בקור של מינוס 25 מעלות. האסירים שכשלו ולא יכלו עוד לצעוד נורו למוות בידי חייליי האס-אס, ונותרו מוטלים משני צידי הדרך. אם קיים גיהינום – כך הוא נראה.
"המסע המשיך בקרונות רכבת פתוחים בקור המקפיא עד למחנה בוכנוולד, שם שהינו בבלוק הילדים מספר 66. שרדנו גם את בוכנוולד, הודות למחתרת במחנה ששמה לה למטרה להציל את הילדים שנותרו עדיין בחיים. היה אסיר פוליטי צ'כי בשם אנטון קלינה, שזכה לאחר מותו בעיטור חסיד אומות העולם.
"זכרנו במחנה כל הזמן את הבקשה-ציווי של אבא, שמה שלא יקרה, אנו חייבים לעמוד בכל התלאות, לעבור את התקופה ולשרוד! האמירה הזו של אבא נחרתה עמוק במוחנו וליוותה אותנו כל התקופה. ב-11 באפריל 1945, בגיל 13, שוחררנו מבוכנוולד.
"כולנו – כל ארבעת בני המשפחה הגרעינית – הצלחנו לשרוד את מחנות ההשמדה, ונפגשנו שוב אחרי המלחמה בנקודת הציון שאבא קבע לפני שנשלחנו לאושוויץ: רחוב שולקובה 11 בברטיסלבה. לפגוש את הוריי שם אחרי המלחמה זה עוד אחד מהרגעים שנצורים בליבי כל חיי.
"ב-1949 עלינו ארצה כל המשפחה לעיר חיפה. את אשתי רותי הכרתי בקיבוץ מענית, שאליו הגעתי במסגרת עליית הנוער. נישאנו בשנת 1955, ועברנו להתגורר בחיפה שבה אני מתגורר עד היום. במשך שנים היה לי בית ספר לנהיגה בעיר.
"השנה אשתתף לראשונה במצעד החיים, ואחזור לאושוויץ בפעם הראשונה מאז ששרדתי. אני עדיין חי וזוכר. אני זוכר את הסלקציות בסרד. אני זוכר את העינויים מצד השומרים. אני זוכר את בני משפחתנו שנרצחו. אני זוכר את הפרידה מההורים ומאחי. אני זוכר את פני האסירים/ השלדים שהורעבו. אני זוכר אסירים שהתאבדו על גדר חשמלית. אני זוכר גם את האסירים שהתמוטטו בצעדת המוות ונורו על ידי אנשי אס-אס, וזוכר אסירים שקפאו בקרונות רכבת פתוחים. לא אשכח את הפחד והרעב. אנחנו הגחלים ששרדו את השריפה הגדולה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים.
"ב-7 באוקטובר חוויותי שוב את הפחד. באותה שבת בבוקר שמעתי שיש אזעקות בדרום, אז התקשרתי מיד לבת שלי רונית ושאלתי מה קורה עם הנכדה שלי מיקה שגרה בכפר עזה עם בן זוגה אסיף ובנם נטע, בן שנתיים וחצי. היא אמרה שכרגע אין לה קשר. לא שמענו כלום, לא ידענו, היינו בחרדה נוראית. התחילו להראות איך טרקטור מפרק את הגדר שם והמחבלים נכנסים רגלית, כאילו לטיול. פה בא השבר הכי גדול שלי. האמנתי בממשלה והאמנתי בצבא, ואף אחד לא מגיע. שלושתם בתוך הממ"ד בלי חשמל, בלי טלפון, בלי אוכל. קושרים את הידית ומיקה וספי מחזיקים סכינים. הם שומעים צעקות ויריות. הבית של השכנים שלהם, חברים טובים, נשרף. כל הזמן צעקות ופחד אימים. רק בשתיים בלילה, אני חושב, צה"ל הגיע לבית שלהם ושיחרר אותם. אז באותו רגע נפלה לי אבן מהלב ונרגענו כולנו. אבל אחר כך גילינו שסבא וסבתא של נטע, הוריו של ספי, נרצחו באכזריות.
"כל יום שואה אומרים 'לא עוד. שואה שנייה כמו שהייתה לא תהיה'. לא העליתי על דעתי שהמשפחה שלי תצטרך לשבת בממ"ד 20 שעות ולרעוד במדינה היהודית. הרי הגענו למסקנה שליהודים יש מקום בעולם הזה, וזה פה בארץ ישראל. חשבנו שכאן נבנה מדינה חזקה ובטוחה לכל יהודי העולם. אז חשבנו.
בשואה לא הספיק מזל אחד בשביל לשרוד. שרדתי כי היו לי הרבה מזלות, ומה שקרה ב-7 באוקטובר זה עוד מזל אחד ענק, שהנכדה שלי, בעלה והנין המתוק שלי ניצלו מהתופת.
"כשצפיתי בשחרור החטופים מעזה נזכרתי ביום השחרור שלי ממחנה בוכנוולד, שם התהלכו אסירים מתים-חיים, מוזלמנים. ראיתי אותם כל יום. גם אנחנו היינו כאלה. קיבלנו מנת לחם, מרק דלוח וקפה. מרוב רעב היינו אוכלים אפילו דשא אם היינו מוצאים.
"שרדתי את הנורא מכל. גם משפחתי הגרעינית, תודה לאל, גם סבתי ז"ל ששוחררה מברגן-בלזן במשקל זעום. אנחנו ההוכחה לכוח לשרוד".
"השנה אשתתף לראשונה במצעד החיים, ואחזור לאושוויץ בפעם הראשונה מאז ששרדתי. אני עדיין חי וזוכר. אנחנו הגחלים ששרדו את השריפה הגדולה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים"
