הרצברג // רם גלבוע } שתים } 294 עמ'
מה הז'אנר שבו נכתב הרומן השנון והמהנה למדי הזה? כך שאלתי את עצמי לקראת תום הקריאה ואחריה. כי חשתי שהוא אכן שייך לז'אנר מסוים. וגם הרגשתי שהתשובה הכביכול מתבקשת לשאלה: לז'אנר או תת-ז'אנר של הספרים שיוצאים בישראל לאחרונה ועוסקים במלחמה או מושפעים ממנה — אינה מספקת.
1 צפייה בגלריה


(רישום של אודיסאוס פוגש את פנלופה, 800 לפנה"ס. אב־טיפוס שעוסק באותם נושאים | צילום: גטי אימג'ס)
יוני הרצברג הוא איש פרסום בן 30, מסודר כלכלית בעקבות השקעה בחברת סטארט-אפ שנמכרה, שגר בגבעתיים עם נויה, חברתו בשנים האחרונות. אפשר לומר שהוא "בין עבודות", במובן הסטלני של המושג. זמנו הפרטי נחלק בין משחקי מחשב, צפייה בנטפליקס, אידוי סמים קלים והעלאת שנינויות בטוויטר, וצפייה מהמארב בלייקים המצטברים. אבל הזמנים, הם משתנים. "זה התחיל בקורונה ומשם התדרדר. זאת התקופה. התקופה לא מגניבה". בקיצור, בשנינה, יוני "היה בן אדם קל בזמנים קשים". עם פרוץ המלחמה נויה מגויסת למילואים בהר מירון ויוני תוהה ובוהה מה עליו לעשות. אולי יקליט פודקאסט בנושא בוער לכל הדעות, "שַלָט נגד שַלָט: סדרות מול משחקים"? בחפשו לבסוף עיסוק משמעותי יותר, כזה שירשים גם את נויה, מתגלגל הרצברג למסע ברחבי הארץ ומגיע למקומות מפתיעים.
גלבוע כותב מודע לכלי היצירה, לשפה, וכך יוצר קריאה דרוכה. כמה משפטים שנראו לי כעילגים התגלו במבט שני ככתובים בדיבורית מעניינת. רובם ואולי ככולם. מספר השנינויות ליחידת טקסט גבוה מאוד. הנה כמה המחשות: "עננים ומעט גשם יכולים להעניק נופך רומנטי גם לנופים חבוטים בהרבה מזה. זאת ארץ יפה שרגילה להסתובב בתאורה נוראה [...] והנה טבריה, במרחק. כמובן, יוני חשב, יש דברים שתאורה טובה לא יכולה לסדר. טבריה ידועה כעיר הכי יפה בעולם בחושך מרחוק". והנה אדיבות יפה של יוני כלפי מהגר עבודה, שליח של 'וולט': "'אכפת לך אם אני אצטרף אליך?' הוא שאל. הוא לא עישן סיגריה כל כך הרבה זמן שהגזים עם האתיקה והטקסיות בידיעה שהוא נשמע קצת פוץ. מצד שני, אולי המושג פוץ לא נפוץ בקרב סודנים [...] והחליט שלא כמנהגו להיות חברותי ומתעניין כלפי פלונים; בייחוד אחד שנשאר איתנו בזמן המלחמה. 'אפשר מצית? אש?' וכשהשליח העביר לו אותו הוסיף: 'מאיפה אתה? כמה זמן אתה בישראל?' 'מה?' השליח הסודני או האריתראי ענה. 'אני ישראלי, הסבא וסבתא שלי מאתיופיה'". והנה תיאור מצחיק של מילואימניק מקשיש שיוני נותן לו טרמפ: "אודי לעומתו נראה כאילו יש לו סיפורים טובים על הימים שלו בלהקת הנח"ל, אבל היום הוא נלחם בעיקר במתוקים ובכל מקרה יש לו גימלים שרשם לו אורולוג".
העובדה שנויה מגויסת ויוני לא, היא זו שבילבלה אותי והרחיקה אותי מזיהוי הז'אנר שבו כתוב הרומן. העובדה הזו לימדה לכאורה שלפנינו רומן שעוסק בגבריות חדשה, במציאות נזילה מבחינת מגדרית. לא עוד הגבר הלוחם והאישה המצפה, לא עוד אודיסיאוס ופנלופה. גם האובססיביות שבה קורא הרצברג כתבה על גבורתו של אחד הלוחמים בקרבות 7 באוקטובר מלמדת כביכול על כך שהנושא הוא רגשי נחיתות גבריים של לא-לוחם בעידן שבו יש גם לוחמות.
אבל מתרדמתי הדוגמטית עוררו אותי כמה צמתים ברומן. ראשית, הפיכתו בשלב מסוים לרומן מסע מלחמתי הכולל כמה קטעי פעולה מרשימים. בכך, ולא רק בכך, הוא עורר הדים לאב-טיפוס של היצירות מהסוג הזה, ה'אודיסיאה'. שנית, ולהבדיל, הרומן עורר בי זיכרונות מספריו של אילן הייטנר, שאיני מזלזל בהם, זה אחת; והספר הזה כמדומה כתוב טוב יותר מאלה מהם המוכרים לי, זה שתיים.
כן! בינגו! לפנינו לאד-ליט (המקבילה הגברית לצ'יק-ליט)! רומן חניכה גברי של הגבר האורבני. נוסח חדש לסיפור ותיק על גבר-ילד שלא רוצה להתמסד, מפחד להיקשר, ולהתרבות. "ילדים, מה לו ולילדים? הוא בן אדם מבוגר. הוא אוהב את החיים שלו כמו שהם. הוא אהב לשתות ולהזדיין ולשתות ולאייד וללכת לישון מאוחר [...] ומה הוא ילמד ילדים? לשחק בפיפ"א?"
הז'אנריות בכלל, וזו הספציפית בפרט, מעט הפחיתה מערך הרומן בעיניי. יש בה, בהגדרה, נוסחתיות מסוימת, ובהמשך הצטרף קיטש רומנטי שקשה מעט לשאתו, והיא גם זו שמעלה בקורא את ההרהור (הלא-חיובי בעיניי): זו יכולה להיות סדרה מצוינת! אם כי, יש להודות, שגלבוע משתמש בתבנית בחוכמה וביצירתיות. הוא, למשל, יוצר ליוני שני כפילים גבריים, נער ואותו מילואימניק מבוגר, שמציגים משֹרעת שלמה של גבריות, מהצעיר הפרוע והשיכור ל"זקן החכם", כשיוני ניצב בתווך.
אך ככלל זה רומן מוצלח. וגם יש לזכור שהאב-טיפוס עטור התהילה, ה'אודיסיאה', בקריאה קשובה, עוסק בדיוק בנושא של 'הרצברג'! גם אודיסיאוס, למעמיקים לקרוא, לא כל כך רוצה לחזור לגדל ילדים עם פנלופה, למרות הצהרותיו הזועקות שההפך הוא הנכון. הוא היה מעדיף להישאר במילואים, אודיסיאוס. והומרוס בתבונתו מחנך אותו לאורך היצירה לאהבת המשפחה והזוגיות. כך שניתן לראות ב'הרצברג' וריאציה אירונית מעניינת על 'אודיסיאה': דווקא דרך נטילת חלק במלחמה לומד יוני את ערכה של זוגיות ומתבגר. •
הרומן עורר בי זיכרונות מספריו של אילן הייטנר, שאיני מזלזל בהם, אך הוא כתוב טוב יותר