החודש האחרון בכדורגל שלנו הוא אחד החודשים הקסומים ביותר בשנה. הוא מתחיל באזור השבוע האחרון של אפריל, מסתיים בשבוע האחרון של מאי, ומביא איתו כמה תופעות שייחודיות רק לו. ואלו הן:
חלוץ מסוג הנני כאן. כולנו מכירים אותו. זה שחקן ההתקפה הזה שהעביר כמעט 30 מחזורים בסוג של שנ"צ מתמשך, כבש או בישל (אבל לא גם וגם) בקושי פעם ברבעון, אבל בחודש האחרון של העונה הפך לשילוב בין תומאס מולר למוחמד סלאח. עד סוף העונה הוא יוסיף עוד חמישה שערים, כולם במשחקים שרק הטוטו-ווינר יודע שמתקיימים, ואל הקיץ הוא כבר ייצא עם דו-ספרתי בעמודת הסטטיסטיקה. בדיוק מה שצריך כדי שחצי ליגה תגיד לעצמה בפגרה: "שמעו, את המנה שלו הוא תמיד נותן, להביא דחוף!". באזור נובמבר הם ייזכרו מי האיש: הביטוי הכדורגלני של המושג “לייט בלומר”. אגב, ברוב העונות התופעה הזאת מתרחבת גם אל מעבר לקווים. שם תמצאו את מאמן החירום שהוזנק אחרי ששלושת האחרים כשלו, השיג עבור הקבוצה ניצחון ועוד פעמיים תיקו, ועבורו חוזה לעונה הבאה (עם 40 אחוז סיכוי לצלוח את משחקי גביע הטוטו באוגוסט).
בכל דור ודור. קבוצות בישראל מתחילות לשלב שחקנים מהנוער בהרכב הראשון רק בשני מצבים: כשחודש לפני תום העונה כבר ברור שזאת עונת פיאסקו, אז זורקים פנימה כמה חבר'ה שהתחילו להתגלח רק לאחרונה, כדי שיהיה אפשר לאוורר את השקר של "לפחות קידמנו צעירים העונה". המצב השני הוא כשהקבוצה סיימה רשמית את העונה באזור סוף פברואר. בשני המקרים זה נגמר אותו הדבר: הם נראים חצי סביר, האוהדים מתחילים לפנטז על הטאלנט שהולך להתפוצץ פה בעונה הבאה, רק כדי לקבל בחודש יולי את הפוש שמבשר על ההשאלה שלו למכבי הרצליה.
מה הכי טוב לנו. בגלל שענף הספורט המוביל במדינה בפער מתהדר בכמות אצטדיונים של מדינת איים באוקיינוס השקט, גם אוהדים ניטרליים רבים מוצאים עצמם בחודש האחרון של הליגה כשהם מושקעים עמוק במאבקים של אחרים. פתאום חשובה להם זהות היורדות כדי לדעת מאלו אצטדיונים יש פטור לעונה הבאה, ומי מצטרפות לליגת העל ואולי יסדרו לנו עוד קצת קל"ב. מה שכן, מומלץ להצטייד במפת אינטרסים מתעדכנת כי לך תצא ראש כשחדרה משחקת בנתניה, טבריה בנוף הגליל, סכנין מארחת בדוחא גג פעמיים בעונה, קריית-שמונה אולי תחזור צפונה, והקולוסיאום באשדוד כבר ממש קרוב לטופס 4.
