"נולדתי ב-1936 בעיירה חוטין שבחבל בסרביה-בוקובינה. אמי הייתה תופרת ואבי נהג כרכרה. היו לי אחות ואח. בעיירה שלנו חיו כ-7,000 יהודים, והייתה בה גימנסיה, ישיבה ובית חולים יהודי, שעליו אמרו שאפילו הצאר הגיע אליו. גרנו עם סבא וסבתא. אני זוכרת ילדות מאושרת. את ימי שישי עם ריח החלות ואת סבא מנהל את שולחן ליל סדר, קריאת ההגדה.
"האזור שלנו, בסרביה, נחשב לאסם התבואה של רוסיה. האדמה שם נפלאה ופורייה.
3 צפייה בגלריה
("ב־1 במאי 1945 הגיעו הפרטיזנים לגטו, חתכו את הגדרות ואמרו שהמלחמה נגמרה". דבורה וינשטיין השבוע בקרימטוריום במחנה אושוויץ 1 | צילום: זיו קורן)
"ב-1941 רוסיה הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. באותו לילה הגיעו חיילים לבתים וגייסו לצבא האדום את כל הגברים הצעירים, ביניהם גם את אבא שלי. יומיים-שלושה אחר כך, בסרביה, שסופחה לאוקראינה במסגרת הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, נכבשה מחדש על ידי צבא רומניה, שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית.
"מיד אחרי כיבוש האזור, הרומנים אספו את כל האנשים המשכילים בעיירה ורצחו אותם ביערות. העיירה נותרה ללא הנהגה. נשארו רק הנשים, הילדים, הזקנים, החולים. כמה ימים אחר כך שרפו את העיירה שלנו. הייתי ילדה בת חמש. לילה אחד שמענו צעקות: 'יהודים, העיירה בוערת'. האש התפשטה במהירות. סבתא זרקה עליי שמיכה ומיד ברחנו, אבל אמא חזרה לבית הבוער והוציאה את הראש של מכונת התפירה, היא ידעה שזה יציל אותנו.
"גורשנו באותו לילה לבניין הגימנסיה, ואחרי כמה שעות התחלנו לצעוד.
"אמא, אחותי, אחי הקטן ואני גורשנו מהעיירה. נאלצנו לצעוד בתנאי מזג אוויר קשים. לאזור טרנסניסטריה שעל גבול אוקראינה-רומניה גורשו כ-150 אלף יהודים, והופקרו כך למוות בגטאות ובמחנות שהוקמו עבורם. הגרמנים ביקרו אצלנו מדי פעם כדי לוודא שהרומנים והאוקראינים עושים את מלאכתם. אגב, הרומנים והאוקראינים היו לא פחות גרועים מהם. הסיפור של האזור שלנו לא מסופר, ולכן חשוב לי לספר אותו. כל כך הרבה יהודים נהרגו ונרצחו שם, ואף אחד לא ידע ולא שמע.
"הלכנו זקנים, חולים, אמהות עם תינוקות על הגב. אנחנו השתרכנו אחרי אמא ומכונת התפירה שלקחה עימה. כשאנחנו רעבים, מזוהמים ומכונמים, הגענו לאטאקי (היום אוטאץ'), עיר על הגדה המערבית של נהר הדניסטר.
"המטרה הייתה להעביר אותנו את נהר הדניסטר למוגילב (היום מוהיליב-פודילסקי), עיר בצד המזרחי של נהר דניסטר ששימשה כגטו וכנקודת מעבר לשיירות שיועדו לגטאות רחוקים יותר בטרנסניסטריה.
"חצינו את הנהר ברפסודות רעועות שאותן לא אשכח לעולם. זה היה לילה של סיוט אחד גדול שחרות בזיכרוני. הנהר היה רחב, הוא נראה כמו אוקיינוס וסחף איתו גופות בלי סוף. אני לא יכולה להוציא מהראש שלי את הצעקות של האמהות שזעקו על אובדן ילדיהן שנפלו ונסחפו בנהר. אנחנו הצלחנו לעבור את הנהר ביחד – סבא וסבתא, אמא, אחותי, אחי ואני, ושתי בנות דודות שלי, בנות 17 ו-18.
"אחרי חציית הנהר הלכנו בשלג שהגיע לנו עד למותניים עד שהגענו לתחנה נטושה. אנשים מתו בכל לילה. צעדנו ללא אוכל וללא מים, בשבילים בין הכפרים. אחי הקטן, שהיה בן שנתיים וחצי, מת מקור ומרעב. החלשים נפלו ונשארו מאחור או נורו – ככה איבדתי גם את סבתא שלי מצד אבא. אחריה מתו גם סבא וסבתא שלי מצד אמא. אמא שלי נאלצה לשים אותם בעגלה בלי להגיד מילה.
"למוגילב הגיעו יהודים מכל רחבי בסרביה-בוקובינה ושם חילקו אותנו לגטאות. הגורל שלי ושל משפחתי היה להמשיך את הצעדה. לא היו לנו אוכל ומים ובחוץ התחיל לרדת שלג. הטמפרטורה בחורף האוקראיני היא 30-35 מעלות מתחת לאפס. המשכנו בצעידה לכוון גטו פופוביץ. בכל עיירה צירפו אלינו את היהודים המקומיים, אך רבים מתו מיריות, מחולי, מתשישות ומרעב.
"לאורך הצעידה הזו נאלצנו לתת למקומיים חפצים תמורת אוכל, עד שכבר לא נשאר לנו מה לתת. אני זוכרת שיום אחד הייתי כל כך רעבה, שהעזתי בעצמי לבקש לחם. מכיוון שהייתי בלונדינית ונראיתי אוקראינית נתנו לי אוכל.
"בגיל חמש וחצי, אחרי חצי שנה של הליכה, הגענו לגטו פופוביץ. אמא הייתה מוצאת פרצה בגדר כדי לצאת בכל פעם לחפש עבודה כתופרת. אותי היא השאירה לשמור על אחותי ריבה. היו לי כמה חתיכות בד ששימשו לה כחיתול, ואני זוכרת שהייתי מחליפה לה ומכבסת אותן בשלג.
"יום אחד התעוררתי אחרי ליל שימורים, ומצאתי לידי גופה. ריבה אחותי קפאה למוות. זה היה מראה נפוץ, אבל על המוות הזה אני מעולם לא התגברתי ולא אתגבר. אני ממש לא הייתי מסוגלת להוציא אותה למריצה. כיסיתי אותה וישבתי לשמור עליה, וכל שעה התארכה כמו שנה. מראה טראומטי שאותו לא מצליחה לשכוח. אמא הפשיטה את ריבה והוציאה אותה למריצה. היא לא בכתה. אני חושבת שאמא שלי הפכה לאבן. אחרי המלחמה היא הגנה על עצמה, ומעולם לא הזכירה את הילדים שאיבדה.
"מדי פעם אמא ואני היינו בורחות בין כפרים. אמא שלי תפרה בגדים בתמורה לאוכל. אני הייתי דופקת על דלתות, שואלת אם צריכים תופרת ואם הייתי מקבלת תשובה חיובית היו מכניסים אותנו לדיר או לרפת, ואז אמא הייתה עובדת שם. ואחר כך היינו חוזרות לגטו. ככה עברו שנה, שנתיים, שלוש – מי יודע? לזמן אז לא הייתה משמעות.
"לאורך כל התקופה בגטו אני לא זוכרת שהתרחצנו. היינו מלאות בכינים, כבר לא נשאר לנו עור. הן נכנסו לכל מקום – לאוזניים, לגבות. מה שהחזיק אותי תמיד היו המילים של אמא שלי שהייתה שוב ושוב לוחשת לי באוזן כדי לעודד אותי – שבארץ-ישראל שטופת השמש מחכה לי הדודה שלי שכבר חיה שם מזמן. זה החזיק אותי.
"במאי 1945 הגיעו לגטו פרטיזנים, חתכו את הגדרות ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה. הייתי כבר ילדה בת תשע. אמא החליטה שאנחנו חוזרות לעיירה שלנו, לחוטין. ידענו שאם אבא שרד את המלחמה, שם הוא יחפש אותנו. התחלנו לצעוד 300 קילומטר בכיוון ההפוך, אבל הפעם בקצב שלנו, ללא איומים, ללא השוט של הז'נדרמים. הפעם המסע שלנו ארך חודשיים, כשבדרך התפרנסנו כמו בגטו: עברנו מכפר לכפר, אמא הייתה מוצאת עבודה לכמה ימים ואז היינו ממשיכות בדרך. כשהגענו לחוטין התאחדנו עם אבא שהסתבר לנו כי נפצע בקרב על סטלינגרד.
"כשנתיים אחרי המלחמה הגעתי להולנד ביחד עם עוד כ-500 ילדים, ושם החלה ההתארגנות לקראת העלייה. המטפלות המקומיות רחצו אותנו, הלבישו, ואני ממש זוכרת איך הן נשאו אותנו על הידיים למיטות לבנות. בבוקר חיכו לנו שתי פרוסות לחם ענקיות. חגגנו את כ"ט בנובמבר, ומאותו רגע חיכינו לסרטיפיקטים (אשרות עלייה בתקופת המנדט). בסוכות 1948 הגענו לארץ.
"ב-1951 הגיעו גם הוריי לארץ, וגרנו במעברת אוהלים בטירת-כרמל. לימים נישאתי לחיים ונולדו לנו שני ילדים. במקביל התחלתי לעבוד במחלקת החינוך של עיריית תל-אביב, עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2001. ב-2009 נפטר חיים בעלי.
"למעשה, רק בגיל 14 סיימתי את כיתה א'. את התואר הראשון שלי עשיתי כבר כאמא, ובגיל 63 סיימתי את התואר השני. גם אחרי הפנסיה נותרתי פעילה בעמותה הפרלמנטרית לזכויות ניצולי השואה.
"עשרות שנים נמנעתי מלספר על מה שעבר עליי. פה ושם אמרתי לילדים שלי רק 'לא לזרוק אוכל'. ב-2013 החלטתי לספר הכל. זה היה בערב יום השואה. אספתי את כולם ובמשך שלוש שעות רצופות לא הפסקתי לספר. מאז אני לא מפסיקה לספר ולקראת יום השואה היומן שלי תמיד עמוס בהרצאות.
"לצערי הכואב, העולם לא למד וגם יגיע היום כשהדור שלנו, נושא לפיד הזיכרון, ייעלם. מי יודע כמה מן הדורות הבאים ימשיכו לשאתו גבוה. זו סוגיה שמעסיקה ומדאיגה אותי.
"ב-7 באוקטובר, כשראיתי את התמונות של הבתים הבוערים בבארי, זו הייתה עבורי שואה שנייה. זה החזיר אותי למה שעיני הילדה שהייתי ראו ולא ישכחו לעולם, את הרגע ששורפים לנו את הבית ואמא שלי נכנסת לתוך הלהבות כדי להציל את מכונת התפירה שלה.
"כשאני רוצה להרגיע את עצמי ולהרגיש שאני בשפע ולהדחיק את תחושת הרעב הקשה שעברנו, אני תמיד נזכרת באותה ילדה של השכנים, ילדה לא יהודייה, שהייתה לה פרוסה עם ריבת דובדבנים ומעל שקדים. כך אני מתיישבת לי, מורחת ריבת דובדבנים ומפזרת מעל אגוזים. כמה זה ממלא אותי באושר שאני יכולה לעשות את זה". n
"חצינו את הנהר ברפסודות רעועות. הנהר היה רחב וסחף איתו גופות בלי סוף. אני לא יכולה להוציא מהראש שלי את הצעקות של האמהות שזעקו על אובדן ילדיהן שנפלו ונסחפו בנהר"
