"נולדתי בשם רות לבקוביץ'. אמא שלי שינתה את שמי לאיירין כדי שיישמע פחות יהודי. החיים שלנו השתנו באופן דרסטי כשהמשפחה שלי נזרקה לגטו ורשה. היה קר, מלוכלך וכל הזמן היינו שומעים פצצות, רימונים. להפחיד אותנו ולהרעיב אותנו, זאת הייתה המטרה שלהם.
"כשהייתי בקושי בת חמש אבא שלי, דוד, נרצח לנגד עיניי. גרונו שוסף בצריף הקטן שבו גרנו בגטו. אבא שכב על הרצפה, מדמם. אמא שלי צעקה ואני חושבת ששמעו אותה גם בקצה השני של העולם. אני זוכרת שאני מנשקת אותו, ובזמן הזה השרוול שלי מתלכלך בדם שלו. עד היום אני מחפשת את קברו.
3 צפייה בגלריה
("לא הפסקתי לשאול את הבובה שלי ללוצ'קה למה מענישים אותי". איירין ששר נשענת על הבלוק אחרון מול הקרימטוריום עם הבובה של נכדתה דורון | צילום: זיו קורן)
"אחרי שרצחו את אבא, אמא הבינה שעלינו לברוח. נמלטנו דרך תעלות הביוב של גטו ורשה. אני זוכרת איך אמא זורקת אותי למטה, ואני יורדת יחד עם הבובה שלי ללצ'קה שאני מחזיקה בידיים. אנחנו נמצאות בביוב של גטו ורשה, בתוך הלכלוך, הסירחון, בין העכברים.
"כשיצאנו אני זוכרת שאמא שלי הסירה מהבגד שלי את הטלאי הצהוב, ומישהו שהיא הכירה הביא לנו מעילים. מאותו רגע הפכתי ל'ילדת מחבוא'. במשך שלוש שנים הסתתרתי בארונות של נוצרים שהחביאו אותי במקומות שנועדו לבעלי חיים ולא לבני אדם.
"אמא ואני הסתתרנו בגטו וכך שרדנו את שנות המלחמה. ללוצ'קה הייתה צמודה אליי כל הזמן. עברנו ביחד מבית לבית, ממסתור למסתור. אני זוכרת שלא הפסקתי לשאול את הבובה שלי למה מענישים אותי. אחרי המלחמה עברנו לצרפת, ואמי נפטרה כשהייתי בת 11.
"הייתי בבית יתומים עד שאימצו אותי האחיינית של אמי, גברת פלה, ובעלה מיכאל טופילסקי, ועברתי לגור איתם בלימה, פרו. התחלתי חיים חדשים. למדתי ספרדית. צרפתית כבר דיברתי מהשהות בצרפת. מילדה יתומה זכיתי למשפחה חדשה ולשני אחים חורגים, מרסל וסוניה.
"ב-1962, כשהייתי בת 25, עליתי לישראל והפכתי לחברת הסגל הצעירה ביותר באוניברסיטה העברית, שם שימשתי במשך 40 שנה מרצה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים. במשך שנים רבות נמנעתי מלספר את הסיפור שלי, אפילו לילדים שלי, דויד ואילנה.
"כל מה שרציתי היה לקבור את העבר הזה כדי להתחיל מחדש, עד כדי כך שהילדים שלי לא ידעו שאני ניצולת שואה. המפנה הגיע כשקיבלתי ב-1997 ממשרד החינוך הזמנה להצטרף ל-180 צעירים למצעד החיים בפולין בתור עדה. ידעתי שאם אני נענית לאתגר הזה, אהיה חייבת לספר לילדים שלי, שכבר מספיק בוגרים.
"מאז אני נושאת את עדותי ברחבי העולם, מקיימת מפגשי זיכרון בסלון ומשתתפת באירועים בינלאומיים. בינואר 2020 נשאתי דברים באו"ם, וב-2023 השתתפתי בפרויקט מיוחד עם איתן האלי, שורד ממיגונית המוות ב-7 באוקטובר, בשורת מפגשים בגרמניה.
"חשוב לי להשתתף במצעד החיים לזכר אותם ילדים שלקחו למחנות כדי לשרוף אותם. לא מעט פעמים אני שואלת את עצמי למה אני שרדתי. אולי לקחתי את המקום של ילדה אחרת? היום, במצעד החיים על אדמת פולין, אצעד בדרך שבה הלכה אותה ילדה ששרפו אותה באושוויץ. אני אחשוב עליה והיא תהיה איתי כשאצעד שם.
"באושוויץ אני אראה לעולם שאני חיה ואת הניצחון שלי כבן אדם ששרד. אצעד בשם מיליון וחצי הילדים כמוני שלא יכולים לצעוד את הדרך הזו. הם צעדו אל המוות, אני צועדת אל החיים. אני ניצחתי את היטלר. עם ישראל ניצח את היטלר.
"אחרי שנים רבות שלא סיפרתי את הסיפור שלי, הבנתי ששתיקה היא קבלה. לכן אסור לשתוק. זה גם מתקשר לאסון שפקד אותנו ב-7 באוקטובר. אי-אפשר לומר שזה אותו דבר, אבל יש אירועים שאני יכולה להזדהות איתם, כמו החטופים. אני יודעת מה זה לשבת בחושך, מה זה רעב וקור שחודר לעצמות, איך מרגיש הפחד לנשום בקול רם. כעת עלינו להיאבק באנטישמיות ולהשמיע קול".
"כשהייתי בקושי בת חמש אבא שלי, דוד, נרצח לנגד עיניי. אני זוכרת שאני מנשקת אותו, ובזמן הזה השרוול שלי מתלכלך בדם שלו"
