"בספטמבר 1939 ברית-המועצות כבשה את סטפן, העיירה שגרתי בה עם משפחתי. הייתי בקושי בת ארבע. שני אחיי הגדולים גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 הגרמנים כבשו את העיירה, והמשפחה שלי ברחה והסתתרה בכפרים עד שנתפסנו והוכנסנו לגטו בעיירה, שהוקם ב-1941.
"ערב חיסול הגטו באוגוסט 1942 הייתי כבר בת שבע. הרוצחים הנתעבים פרצו לבית שלנו. אמא שלי, שגוננה עליי בגופה, נרצחה לנגד עיניי. אני נפצעתי בכתף ובגב. הם הציתו את הבית והסתלקו. רגע אחרי שיצאו, אבא שלי צעק 'מי שחי – שיקום ונברח!' הוא ניגש לכל אחד מהילדים והמריץ אותנו לקום.
2 צפייה בגלריה
("הקמנו מדינה, בנינו חיים חדשים. וכל זאת כשהטראומה ממשיכה ללוות את חיינו". שרה ויינשטיין ליד מיצג המזוודות בבלוק 6 | צילום: זיו קורן)
"אבי, אחי, שתי אחיותיי ואני ניצלנו מהטבח הנורא. לקחנו את גופתה של אמי לקבורה ביער, ומאותו יום הסתתרנו ביערות. האחים שלי חפרו יחד עם אבא שוחות, ריפדנו אותן בעלים, ובלילות התכסינו בעלים ובענפים. מים מצאנו בבורות שחפרנו בידיים חשופות.
"חייתי במסתור ביער, בתנאים של רעב וקור, עם פצע פתוח ומדמם וכאבים קשים, לבושה באותה שמלה שהייתה עדה לצמיחתו של גוף צנום כנגד כל הסיכויים ועל אף הרעב הקשה. הגעתי למצב שבכלל לא הרגשתי יותר את הקור בחוץ.
"בלילות היו הגברים במשפחה יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים וגם נפט להסרת הכינים מהראשים שלנו. היו פעמים שהרועים בכפר גילו אותנו ואז בלית ברירה נאלצנו שוב לברוח אל עומק היער, מה שהקשה עלינו למצוא אוכל כי התרחקו מהעיירה.
"בקיץ 1944, לאחר שהצבא האדום שיחרר את האזור, אבי נרצח בידי כפריים אוקראינים מקומיים. הועברתי עם שתי אחיותיי לבית היתומים של לנה קיכלר, שם קיבלנו קורת גג, אוכל ויחס חם. נותרנו שלוש ילדות לבד בעולם. הייתי בת תשע כשהגענו לאיטליה, ומשם הועברנו לבית הילדים בסלבינו.
"ב-1947 עליתי לארץ ישראל. הגעתי לקיבוץ גבעת חיים ואחרי שנה עברתי לקיבוץ גבעת השלושה. בגיל 16 התגייסתי לצבא, ואחרי השחרור, בגיל 18, נישאתי בקיבוץ לבעלי אברהם, שורד שואה ממחנה בקזחסטן. אברהם הלך לעולמו לפני שבע שנים.
"אני מקדישה את חיי לספר את סיפורי כדי שכמה שיותר אנשים ישמעו ויעבירו מדור לדור את זיכרון השואה. אני פוחדת מאוד שבעוד כמה שנים, כשלא יהיו כבר אנשים ששרדו את השואה, לא יהיה מי שיספר, ואנשים לא יזכרו שהיה אסון שכזה. אני בת 90 ועדיין מלווה קבוצות, כי זו הצוואה שלי כל עוד אני חיה.
"כשקיבלתי את ההזמנה להשתתף במצעד החיים אמרתי שזה הניצחון הגדול שלי. אני יכולה לצעוד בבטחה, עם דגל ישראל, על האדמה המקוללת הזו. זה הניצחון. האמון שלנו, הניצולים, נפגע בידי מי שקשה לכנותם בני אדם, אך הוא נבנה מחדש על ידי בני אדם אנושיים, אכפתיים, אוהבים, ערכיים.
"על אף הטראומה הקשה, שרדתי, שרדנו. אנחנו שורדי השואה. שרדנו את התופת, הקמנו מדינה, צבא חזק שמעניק לנו ביטחון, הקמנו משפחות, בנינו חיים חדשים. וכל זאת כשהטראומה ממשיכה ללוות את חיינו, חיה ובועטת יום-יום, שעה-שעה. הפחדים, הסיוטים, הכאב. ועל אף זאת השתקמנו, ועל כך אנו גאים".
"אני פוחדת מאוד שבעוד כמה שנים, כשלא יהיו כבר אנשים ששרדו את השואה, לא יהיה מי שיספר, ואנשים לא יזכרו שהיה אסון שכזה"
