"נולדתי ב-1939 בעיירה קטנה בשם בריצ'ני בצפון מולדובה לאמי אלקה ולאבי יעקב.
"ביוני 1941, כשהייתי בקושי בת שנתיים, הגיע הצבא הגרמני וגירש אותנו לגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה, השוכנת במערב אוקראינה. אמא שלי חלתה בטיפוס ולא הייתה יכולה ללכת. דוד חיים מצא עגלה עם סוס אחד, והשכיבו את אמא על העגלה. אמא ביקשה שיושיבו אותי לידה, אבל בעל העגלה לא הסכים.
1 צפייה בגלריה
("בזכות הדודות שלי נשארתי בחיים". גיטה קויפמן ביערות בדרך לאושוויץ, השבוע | צילום: זיו קורן)
"יצאנו לדרך אל הגטו משפחה כל כך גדולה – אבל עד שהגענו לגטאות השונים האחים של אמא נרצחו כולם, ואמא של אבא נדרסה בבוץ. כעבור כמה ימים גם אמא שלי נפטרה. נשארתי בחיים הודות לדודות שלי, הן הגנו עליי לאורך כל הדרך.
"ב-2 במאי, שזה גם יום ההולדת שלי, שוחרר הגטו על ידי הצבא האדום. אבא ואני התחלנו את הדרך חזרה אל העיירה שבה נולדתי. במשך חודש וחצי אבא שלי סחב אותי על הידיים ועל הכתפיים שלו לאורך מאות קילומטרים. כשהגענו, גילינו ששום דבר לא שרד. הכל היה הרוס.
"נשארנו במולדובה, שהייתה חלק מברית המועצות. ב-1960 התחתנתי עם בחיר ליבי, מיכאל קויפמן ז"ל. ביוני 1973 עלינו יחד לישראל.
"היום יש לי זכות להחליף את הטלאי הצהוב שענדתי כילדה בגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה במגן דוד אדום. המעבר בין הדברים הוא סיפור החיים שלי.
"ב-2001 נבחרתי ליו"ר עמותת ניצולי מחנות ריכוז וגטאות בישראל. אני חברה בוועד המנהל של הקרן לרווחת נפגעי השואה וחברה במועצת יד ושם.
"כניצולת שואה, אני פונה אל הדור הצעיר ומבקשת ממנו לשמור על זיכרון השואה. במצעד החיים אדליק על אדמת אושוויץ נר לזכרם של אמא אלקה ברונשפורט, סבתא שלי חיה ברונשפורט, דודה שלי פרומה ברונשפורט ולזכר הדודים שלי חיים ופישל גלפרין, שנספו גם הם, ולזכר למעלה מֿ-50 בני משפחה שלי שנרצחו. לזכרם ולזכר מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה". n
"היום יש לי זכות להחליף את הטלאי הצהוב שענדתי כילדה בגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה במגן דוד אדום. המעבר בין הדברים הוא סיפור החיים שלי"
