ב־7.10, עינת הולנדר, סמנכ"לית השיווק של BSH, אז בחודש השמיני להריונה, שהתה בכנרת בחופשה משפחתית עם בעלה (שבשל תפקידו המסווג במלחמה, נשמור על שמו הבדוי, "ד'") ובנותיהם, שהיו אז בנות חמש ושנתיים וחצי.
כשהגיעו הידיעות הראשונות על המתרחש בעוטף, ד' היה בין הראשונים שהוקפצו למילואים בעזה, שם נפצע כעבור כמה שבועות ואושפז בשיקום של איכילוב לתקופה. וכך, בעוד עינת מגיעה בגפה ללידה בבית היולדות ליס, ד' הגיע לחדר היולדות על אלונקה. באיכילוב עשו מאמצים לאפשר לבני הזוג לחוות את הימים הללו יחד, כולל ברית שאורגנה במחלקה, אבל ביום עצמו, למרות השמחה המשפחתית, ד' הגיע שבור. מפקד הפלוגה שלו וחברים נוספים לצוות נפלו ורבים אחרים נפצעו. את השיקום הארוך המשיך ד' בבית החולים, בעוד עינת חוזרת הביתה עם תינוק לשתי ילדות שמחכות לה.
"וברור שאיך שהוא יצא מהשיקום, וחזר ללכת על הרגליים, הוא גם חזר לעזה", היא אומרת. "לא היה על זה בכלל שיח. הוא ביחידה קרבית מובחרת, אנחנו מכירים את הסיכונים, ולא יכולתי לבקש ממנו לא ללכת, למרות שהיו לי הרבה מחשבות על איך אני מאבדת אותו ונשארת אם יחידנית".
איך מתמודדים עם המחשבות המפחידות?
"עברתי לאוטומט. הבנתי שאני צריכה להיות חזקה וגם מודל לשתי הבנות קטנות שלי. בהסתכלות לאחור, אני מבינה שתיפקדתי במצבים שלא דימיינתי שאצליח לתפקד בהם. אבל כאשר מסביב כל כך הרבה אנשים התמודדו עם מצבים קשים ומעוררי השתאות, הבנתי שאני לא הסיפור ושבכולנו יש כוחות עצומים, שפורצים החוצה ברגע האמת".
עם תום פגרת הלידה, היה עליה להתמודד לא רק עם שתי בנות ותינוק, אלא גם עם חזרה למסלול המהיר, לתפקיד שהתקדמה אליו מעט לפני הלידה, כסמנכ"לית השיווק ב־BSH יבואנית המותגים בוש, סימנס ועוד.
"גם במהלך חופשת הלידה נשארתי מחוברת לעבודה ולתפקיד, ואפילו הגעתי לפגישות כשהיה צריך. אני עובדת בחברה כבר 12 שנים, צמחתי בתוכה, ויש לי תשוקה מאוד גדולה לעבודה שלי ולתפקיד ששומר לי על השפיות. למזלי יש לי תמיכה מאמא שלי ומאמא שלו, שעזרו עם הילדים, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי במעגל התמיכה הזה.
"דווקא הידיעה שאני חוזרת לעבודה שמרתקת אותי עזרה לי להתמודד עם המצבים של המתח והשכול והמצב הביטחוני המתמשך והרקטות. אני גרה בדירה בתל־אביב בלי ממ"ד, וכל פעם לרדת ארבע קומות עם הילדות והתינוק למקלט – זה ממש לא פשוט. אבל חשוב לי שהבנות שלי יראו אמא חזקה, שידעו שאפשר להגשים חלומות, שאפשר להיות גם אמא מסורה וגם אשת קריירה מצליחה. אני רוצה להראות להן שאישה יכולה להיות עצמאית, חזקה, להרים אותן מהמיטות למקלט באמצע הלילה כשאני לבד ואבא במילואים, ולקום לפניהן בבוקר לסדר אותן למסגרות ולצאת לעבודה כדי לעשות קריירה משמעותית שמביאה גם הכנסה משמעותית ועצמאות כלכלית. זה משהו מאוד בונה ומחזק ונותן הרבה ביטחון".
סבב נוסף של 80 יום
דותן האס־הרשקוביץ היא מומחית לניהול קהילות, עובדת בחברת מאנדיי וגם בעלת עסק עצמאי שמלמדת את התחום ומלווה חברות וארגונים בתחום של ניהול קהילות. את דותן אני תופסת כשהיא מטיילת עם העגלה במהלך חופשת הלידה השלישית, של בנה המתוק אדם, אח לאלון בן שמונה וחצי ולגפן בת ארבע וחצי.
הריון בזמן מלחמה. חתיכת דבר.
"פלוס לבד. ברמת העיקרון אני נשואה לאביאל, קצין לוחם בצנחנים, שב־7 באוקטובר הוקפץ".
וחזר רק כדי לעשות ילד?
"אפשר להבין שמתוך למעלה מ־250 ימי מילואים, מדי פעם הוא כן היה בביקורים בבית, כי הנה, נולד ילד", היא צוחקת, ומספרת שאביאל גילה שיש לו בן בשיחת וידיאו, כי לא נכח פיזית בבדיקת הסקר.
בקרוב, אומרת דותן, אביאל ייצא לסבב נוסף של 80 יום, חודשיים וחצי, החל מתחילת מאי, והפעם היא כבר יודעת מה צפוי לה, ועוד עם תינוק נוסף בחיקה. "הקושי הוא בעיקר בגלל הדאגה, כי מבחינת תפקוד, יש לי הרבה עזרה מסביב, בין אם זה משפחה וחברות שלי וסביבת העבודה המדהימה של אביאל ושלי במאנדיי, שמכילה אותנו כמשפחת מילואים ואת הסיטואציה. אבל הדאגה, הדאגה היא איומה ומכרסמת. אביאל גם בעזה, גם בלבנון, גם באיו"ש, לאורך התקופה היינו גם מנותקי קשר וזה קשה".
איך מחזיקים גם כזו דאגה וגם קריירה? דברי איתי על הנפש, לא על מי מכניס מדיח.
"המדיח הוא חלק מזה, כי ברגע שיש מי שעוזר לך עם המדיח והיומיום, יש לך יותר פניות לשים את עצמך בפרונט ולא להישחק בתוך המציאות הכאוטית. אנחנו מאוד שותפים בבית. זה לא שאני מגדלת והוא מגיע מדי פעם. החוסר שלו היה מוחשי והיה צריך מישהו שיעשה את התפקידים שלו. למזלי אבא שלי הפך פה לבן בית ולא הייתי שורדת בלעדיו. אבל לנפש קשה. "למשל, ערב אחד חברה שלחה לי משלוח של אוכל בוולט והשליח דפק בדלת כשאביאל בעזה ולא דיברנו ואני שומעת את הדפיקה בערב ופותחת לו בוכה וצורחת, בטוחה שבאו להודיע לי שאביאל נהרג. למחרת לא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה. כל טלפון מקפיץ, את כל הזמן על הקצה".
דיברתם על זה?
"בטח, המון אבל בסוף אני יודעת עם מי התחתנתי והיה לי ברור ב־.7.10 שכמה שיצטרכו הוא יהיה שם. לאורך כל הזוגיות שלנו, הוא חודש בשנה תופס קווים. וזה ממש לא חשוב אם אני בדיוק בהיריון ואם אין מי שיגבה אותי כשיש לי בחילות, כי זה יותר גדול מאיתנו. יש בנו פטריוטיות ואהבת הארץ שהיא בסיסית ומושרשת בנו".
מה ההמלצה לנשים במצבך?
"לבקש עזרה. להגיד שקשה. להגיד שצריך. וגם לפעמים להוריד הילוך. מצד אחד, לא לקחת עשרה פרויקטים, ומצד שני, לא לוותר על הקריירה שלך אלא לדאוג למרווחי אוויר. אני למשל הולכת כל שבוע לשלוש שעות לקרמיקה, גם אם זה אומר להביא בייביסיטר, ואני מתחילה את הבוקר עם הקפה שלי גם בתוך הדאגה לאביאל ולבית ולילדים".
דיקלה ורד, סמנכ"לית מצוינות תפעולית ב-ManpowerGroup ישראל, נשואה לטל ורד, קצין בכיר בגדוד 6261 שניצל מאסון הקריסה הגדול שהיה בינואר 2024, איבד חמישה פקודים קרובים מאוד, ושירת עד כה למעלה מ־250 יום, "כשממש עוד רגע אנחנו בואכה 100 ימים נוספים", מציינת דיקלה, ששוב תישאר לבד על ההגה גם בבית וגם בקריירה. "הוא יהיה שוב במילואים כל הקיץ, מסוף מאי ועד תחילת ספטמבר, זו תקופה שאני בכלל לא יכולה לתפוס אותה".
ועכשיו את כבר יודעת לקראת מה את הולכת. זה כמו לידה שנייה.
"ממש ככה. את 7 באוקטובר אף אחד לא היה יכול לצפות, אבל אחרי חודש, כשיצא לאפטר של יממה, הוא הושיב אותי ואמר לי: אין ברירה, זה הולך להיות ארוך ואנחנו צריכים להסתכל על זה ככה. הוא איש מאוד משימתי, אז עשינו העברת מקל מסודרת על המשימות בבית מתוך הבנה שאין תאריך סיום. לקחתי פיקוד על חשבונות בנקים, גננות, קניות, הכל מהכל, ומצאתי את עצמי מתפקדת בעורף כחד־הורית מתוך כפייה".
"חד־הורית מתוך כפייה"
לטל ודיקלה בת בכיתה ד' ובן בכיתה א', שב־1 בספטמבר, כשעלה לכיתה א', טל היה במילואים ולא חשב בכלל על אופציה אחרת. "יש חוק וצריך לשרת ולהירתם וזהו. אבל עכשיו אנחנו הכי שפופים שיש כי בשום סביבה אין סבלנות להכיל את המילואים, לא במקומות העבודה לא אצל הילדים, ולא בזוגיות".
ואת רואה את זה גם בשוק העבודה, כבכירה במנפאואר.
"נכון, לכן גם הצורך שלי לצעוק את הצעקה, כי אני רואה את זה מכל הכיוונים. אשים בצד את זה שעכשיו המדינה לא משפה מעסיקים באופן מספק כדי לכסות את המילואים האלה, ומי דואג למילואימניקים ולנשותיהם חמש שנים קדימה? אנחנו שעוצרות ועוצרים את הקריירות שלנו, אנחנו מחזיקות עורף מאוד חזק כדי שהבעלים שלנו יצאו לחזית ויגנו על כולנו, אבל כבר קשה להצמיח את הקריירות שלנו, ואף אחד לא מפצה אותנו על זה".
ב־8 באוקטובר, אחרי שהבינה פחות או יותר שכל מה שהיא יודעת זה שאין ודאות, לקחה דיקלה את הילדים לשיחה ואמרה להם שלצד הבית, יש לה גם עובדים לדאוג להם.
זה מה שאמרת לילדים?
"הייתי צריכה להסביר להם שאני לא זמינה כל הזמן כי במהלך היום כשאני עולה לטימז ומדברת עם לקוח, אני צריכה לתת ביטחון גם ללקוחות וגם לעובדים שגויסו, זה הרגע שלי ואני לא יכולה עכשיו לשים את התפקיד והטייטל שלי בצד. עכשיו אנחנו מסבירים שאבא צריך לצאת שוב למילואים וכשהם שואלים אם זה בעזה אנחנו אומרים את האמת. אחרי האסון שטל ניצל ממנו הם כבר מבינים שבמילואים יש גם אופציה של מוות. אנחנו נמצאים בטיפולים רגשיים, ואני מייצרת להם סביבה שתוכל לתמוך בהם בסיטואציה ולפצות בדברים אחרים. בחרדה אני לא יכולה לשלוט, אבל במה שיש לי שליטה אני מנסה לייצר כמה שיותר ודאות".
ולא רק לנפש שלהם היא דואגת, אלא גם לשלה, ולכן מתרגלת יוגה פעמיים בשבוע, גם אם זה אומר להביא בייביסיטר "כי אני צריכה לנשום ולהביא חמצן ולדאוג לעצמי ולשמוע מוזיקה ולצאת לשדה עם הכלבה. חזרתי עכשיו מפיילוט של מסע לנשות מילואימניקים מטעם עמותת 'בשביל המחר', וממש עבדנו על חוסן כדי לדעת מה הדברים שממלאים אותי ומה הדברים שמרוקנים אותי. אני עובדת בלהיות מאושרת כדי להיות אמא טובה ומנהלת טובה, בטח בתקופות האלה".
אלונה צור היא מנכ"לית סיסטארז, מותג אופנה ששייך לה ולאחותה דניאלה צור. המותג התחיל באינסטגרם וכבש נשים רבות, גם משום שאלונה ודניאלה שיתפו לצד העיצובים והדגמים גם את חייהן האישיים. ובמסגרת זו, ב־7 באוקטובר, אלונה שיתפה מאז ועד היום את מהלך שירות המילואים הארוך והבלתי נגמר של בעלה, אור, ששירת 250 ימים במילואים בתפקיד מג"ד בגדוד 404 (תותחנים), אוגדה 36.
"ב־7 באוקטובר הוא והגדוד שלו לא חיכו לפקודות ועל דעת עצמם עלו לפריסת כוחות בצפון, בגלל הפחד שחיזבאללה יצטרף, ואחרי יומיים נקראו לעזה ושם היו 150 ימים בתור התחלה", אומרת אלונה שקופצת מכאן לסיפור הזוגיות שלהם שנמשך כבר 11 שנים שבמהלכן בכלל לא חשבו להתחתן.
"אבל דווקא מתוך המלחמה והאווירה מסביב חשבתי בכל זאת לייצר אירוע של שמחה למשפחה והחברים, והחלטנו להתחתן. אירגנו הכל יחסית מהר, התחתנו ביום שישי וביום ראשון אור כבר הוקפץ למשימת הגנה בצפון. את הצ'קים, לצורך העניין, פתחתי לבד".
במהלך השנים, השניים היו עסוקים בענייני הקריירה שלה והסטארט־אפ שלו, ולא מיהרו לעשות ילדים, אבל גם את זה המלחמה שינתה. "לאור יש חברת סטארט־אפ בתחום המימון בשיתוף עם זיו שילון, הוא יזם צעיר שעובד מאוד קשה, לי יש את המותג, ושנינו הרגשנו שזה עוד לא הטיימינג להרחיב את המשפחה ושקודם צריך לבסס את העסקים".
אבל למלחמה יש את האפקט שלה, ופתאום מבינים מה יותר חשוב, היא אומרת, ואז במסגרת סבב נוסף שלו כמג"ד בצפון, ההיריון הזה נוצר במהלך אחד הביקורים – כך משתפת אלונה ומוסיפה ש"לא סתם קוראים לזה בייבי בום". עכשיו, בחודש שביעי, היא לגמרי לוקחת בחשבון שיכולה להיות אופציה שאור ימצא את עצמו שוב במילואים במהלך הלידה. "אני חושבת על זה המון. אבל בסוף, מי שבן הזוג שלה במילואים משמעותיים, לא יכולה להתעלם מזה שבאיזה שהוא מקום התאהבנו בהם בגלל התכונות האלה. אז עכשיו, כשהמחויבות הזו דופקת לי בדלת, אני לא יכולה להתנגד לה".
ובינתיים מה שמחזיק אותה זו העבודה, גם ברמת הניהול היומיומי וכמות העיצובים שעולה לאתר, וגם ברמת היצירה והחזון. "בסוף אופנה היא התעסקות בצד הטוב של העולם אז עבורי זה מקור כוח ונחמה", היא אומרת.
