יש משהו מרגיע, שורשי, בעובדה שדגל המדינה זקן מהמדינה. זקן בהרבה: לפי ויקיפדיה, הוא נולד בראשון לציון, ב-1885, בחגיגות לכבוד יום ההולדת השלישי של המושבה. תיאודור הרצל אימץ דגל שונה, עם שבעה כוכבי זהב במרכזו, אבל איחר את המועד. הדגל שרד גם את ההתלהבות המהפכנית של ימי המדינה הראשונים. חצי שנה דנו בשינויים כאלה ואחרים, ובסוף נותרו עם אותם שני פסי תכלת ומגן דוד ביניהם.
ה"תקווה" והדגל הם שני הסמלים שהמדינה לקחה מהמורשת הציונית. הם לא משקפים את מגוון השבטים והתרבויות בחברה הישראלית, הם לא מתכתבים בקלות עם דור הישראלים הנוכחי, ואף על פי כן, הם מרגשים אותי עד דמעות.
דגל אומר לאום ואומר ריבונות. הערבים בישראל, גם אלה שליבם שלם לגמרי עם המדינה, היו רוצים דגל אחר, אבל משלימים עם מה שיש. בעבר, בוועידות של המפלגה הקומוניסטית, נערות ונערים ערבים, לבושים בחולצות לבנות, היו צועדים בפתיחת הוועידה בשני טורים, אחד עם דגלים אדומים, האחר עם דגלי ישראל. צירי הוועידה היו קמים ומוחאים כפיים. את מקומם החליפו דגלי פלסטין.
הסיפור החרדי עוד יותר מורכב: אידיאולוגית דגל ישראל הוא צלם בהיכל. הוא משמש סמל למדינה שהם רואים בחזון שלה, בעצם קיומה, אויב מר. פרקטית הם מתעלמים: חרם שקט. ביום העצמאות לא נראה דגלי ישראל על מרפסות בבני-ברק, אבל לפוליטיקאים החרדים אין קושי לנאום כשמאחוריהם מתנוסס בגאווה דגל ישראל.
הדגל אומר הרבה לישראלים האחרים. הוא אומר זהות, הוא אומר פטריוטיזם, הוא אומר סולידריות, הוא אומר אחדות, הוא אומר פילוג, הוא אומר התרסה, הוא אומר זעם. שנים הדגלים הונפו בהמוניהם בעיקר בעצרות של מתנחלים. באמצעות הדגלים ביקשו לנכס לעצמם את החזון הלאומי: אנחנו העם; אנחנו המדינה. ואז, בשבתות הגשומות של ינואר 2023, בהפגנות הראשונות של תנועת המחאה, התרחש מהפך. הוא התחיל בבעיה: נערים מהשמאל הרדיקלי באו להפגנות עם דגלי אש"ף. התמונות איימו להטביע את המחאה בשולי השמאל. התשובה נמצאה בדגל: דגלי ישראל יעלימו את דגלי אש"ף.
התברר שיותר משהפרה רוצה להיניק העגל רוצה לינוק: מאות אלפי דגלים הונפו כל מוצאי שבת בבלפור, בקפלן, בכל הארץ, בעולם. מה שאמר הימין אמר עכשיו המרכז-שמאל: אנחנו העם, אנחנו המדינה. הדגלים סיפקו למפגינים זהות משותפת, חיובית, גאה. מיד הופיעו גרסאות יצירתיות: פסים אדומים במקום פסים כחולים, ולאחר מחדל 7 באוקטובר פסים צהובים ומגן דוד צהוב. אנשים התעטפו בדגל, כמגן מפני גשם וקור וסוסי משטרה. יצרני הדגלים בסין התקשו לעמוד בביקוש.
למרבה הצער, בשנה וחצי האחרונות הדגל עוטף בעיקר ארונות.
משה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ולימים שר חוץ וראש ממשלה, נפגש לפני 80 שנה, בפסח 1945, במחנה עקורים בצפון איטליה, עם לוחמי הבריגדה היהודית. נלוותה אליו השחקנית חנה רובינא. במהלך הביקור הונף, לראשונה בבריגדה, דגל הלאום. "זהו רגע גדול בחיי העם העברי", אמר שרת. "היום הזה זכינו להוציא את דגלנו מבית הגנזים ולהניפו, רם ונישא, לעיני השמש". הוא סיים את נאומו במשפט: "יחי נס הגאולה של העם העברי בארצו".
הנאום הכה גלים: השילוב של דגל ומדים עשה את שלו. ארבע שנים אחר כך נשא שרת את נאום הדגל השני. טקס קצר ליווה את הנפת דגל ישראל ברחבת בניין האו"ם. "דגל זה מבטא את קוממיותנו השלמה", הכריז. "הוא מתנופף בגאון במעגל המסמל את אחדותה של האנושית כולה".
"דגל מה זה?" כתב הרצל. "כלונס ומטלית אריג (בתרגום מעודכן, מקל וסמרטוט). לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים אנשים אל הארץ היעודה. למען הדגל הם חיים ומתים".
140 שנה הדגל איתנו, כחול ולבן, מקל וסמרטוט וכל כך הרבה למעלה מזה.
הוא אומר זהות, הוא אומר פטריוטיזם, הוא אומר סולידריות, הוא אומר אחדות, הוא אומר פילוג, הוא אומר התרסה, הוא אומר זעם
