שמע, רפאל // אודיה רוזנק } מוסד ביאליק } 58 עמ'
'ככה לימדו אותנו לשרוד, ושרדנו", כותבת אודיה רוזנק בשורה האחרונה של השיר 'כל עבודה' — אחד השירים החזקים ב'שמע, רפאל', ספרה השני — ומשרטטת את נוסחת היסוד של שיריה: הם מספרים כיצד ילדותה של המשוררת לימדה אותה לשרוד — בדרך הקשה, המתאכזרת — והיא אכן שרדה, אבל מחיר ההישרדות היה כבד. ההישרדות דרשה ועדיין דורשת מאבק, ובכל אחד מהשירים אפשר למצוא מאבק כזה, או ליתר דיוק: התרסה כנגד הגורל, זה שכפה על המשוררת התייתמות מאמה האהובה בגיל רך, והתמודדות עם התעללויות משפחתיות קשות בהמשך הדרך, אלא שההתנגדות נכשלת שוב ושוב. ודווקא כשהמאבק מסתיים בתבוסה, הדרך להישרדות נפתחת.
דוגמה מאלפת אפשר למצוא בשיר שפותח את הספר. זה שיר סבוך ורב-ממדי, שהמשוררת מבקשת בו מאמה לא ללדת אותה. אלא שהבקשה — המנוסחת באיחור רב, שנים אחרי המעשה — לא נענית, כמובן. המאבק נכשל. ההתרסה כנגד הגורל כושלת, וגיבורת השירים פותחת את חייה בהישרדות: היא נולדת למרות הכל.
לעיתים קרובות ההתנגדות לובשת דמות של הסתגרות, התכחשות, דיסוציאציה, ניסיון להתנתק מהזוועות שהמשוררת נאלצת ונאלצה להתמודד איתן. בשיר 'חדר המתנה', ההתנגדות לובשת משאלה להיות ציפור, לחיות חיים "מינימליים", משאלה הדומה למשאלה לא להיוולד, כלומר להיעלם, וכך לבטל את הכאב הבלתי נסבל. אלא שמשאלתה של המשוררת אינה נענית, כצפוי, והשיר מסתיים במציאות הבלתי מוכחשת: "בתור הארוך-ארוך של המערך הציבורי לבריאות הנפש".
אספקט מרתק נוסף של שירת רוזנק מתגלה בשירים האלה — הכישרון לחשוף את הסתירות הפנימיות החריפות שההישרדות הנפשית עלולה לתבוע מאיתנו. האמת הופכת את ההכחשה לבלתי נמנעת, שמתגלה מצידה כצעד הכרחי בדרך להשלמה עם האמת. רק מתוך כישלונו של המאבק להתגונן מפני הרעה, לברוח מפניה או להעמיד פנים שהיא איננה, אנחנו מבינים עד כמה הדרך לשרוד את האמת היא עקלקלה, או כמו שהדבר נוסח קודם: סבוכה ורב-ממדית.
ועכשיו אפשר לנסח את היופי המיוחד, המסתורי, של שירת רוזנק. היא נולדת מתוך הסתירות האלה, ולכן יש בה משהו קרוע, כואב להחריד, פעור, שבור ופוצע כשבר זכוכית, אבל למרבה הפלא גם רך ועגול ועמוק. בהתחלה חשבתי שהמתח שבונה את השירים הוא המתח בין תום לניסיון. שהשירים מצליחים להיכתב מתוך נקודת מבט כפולה — מנוסה מאוד בסבלות העולם הזה, ועם זאת תמה, אולי ילדית — אבל זה היה רושם חלקי, נכון רק למחצה. יש בהחלט משהו תם בשירים של רוזנק, אבל לא תם במובן "נאיבי" אלא תם במובן "שלם". במילים אחרות: יש בהם משהו נונשלנטי בחוכמתו, מעין חוכמה בלתי מתאמצת, המתגלה ביכולתם לתאר את המציאות מכמה זוויות בעת ובעונה אחת — עבר, הווה, עתיד, ההכחשה וכישלונה — ולהעניק למכלול צורה ברורה ומשכנעת, כמעט מנחמת ביופייה.
רוב שירי הספר עוסקים בדמויות מרכזיות בחייה של המשוררת כילדה וכאישה צעירה: האם שממנה התייתמה, האב, האם החורגת, בן הזוג המאכזב, המטפל הטוב — הלוא הוא רפאל, ששמו נזכר בשם הספר — אבל יש כמה שירים יוצאי דופן, מוכללים ועקרוניים יותר, כמו 'תפקוד נמוך', שמתריס כנגד ערכי היופי, התפקוד, ההצלחה, או 'קול קורא', שקורא לפתיחת השערים הנעולים של בתי החולים הפסיאטריים. גם השירים האלה מדגימים את חוכמת הכתיבה של רוזנק, ואת יכולתה לכתוב שירים אסרטיביים, מרחיקי לכת, שלמים בחוכמתם. חזק ומרשים במיוחד הוא השיר 'חוזר לכתוב שירים בלשון זכר' — שיר שחושף את משאלתה של המשוררת להיות משורר ששמו אורי, ספק אורי של רחל, ספק אצ"ג, ספק כל משורר גבר המתבצר בגבריותו, כלומר את משאלתה לא להיות אישה. "הכלבה הקורבנית הזאת כבר לא חשובה", כותבת רוזנק, "רצחתי אותה.// מתוכה ילדתי את עצמי/ בן, זכר/ משורר לאומי/ אורי שמי". דומה שכל הספר הוא עדות להתנפצותה של המשאלה הזאת, שכן המשוררת נוכחת בספר בכל כוחה. •
כיסון
תִּרְאִי, הַפְּסִיכִיאָטֶר אָמַר,
דַּמְיְנִי שֶׁהַלֵּב הוּא כִּיסוֹן
וּבְתוֹכוֹ נִמּוֹחוֹת חֶמְאָה וּגְבִינַת פַּרְמֶזָ'ן
וּפְתִיתֵי קוֹרָנִית (כִּי אַתְּ יְרוּשַׁלְמִית).
עַכְשָׁו הַחַיִּים, הוּא אָמַר, הַחַיִּים הֵם מָרָק שֶׁרוֹתֵחַ
וְכִיסוֹן לֵב חֶמְאָה שֶׁלָּךְ,
מְנַסֶּה לֹא לִטְבֹּעַ.
וְזֶה קָשֶׁה לוֹ, כֵּן, הוּא עָשׂוּי מִבָּצֵק דַּקִּיק וְשָׁקוּף
קָטָן כְּמוֹ הָאֶגְרוֹף שֶׁלָּךְ, אָמַר.
אִגְרַפְתִּי אֶת יָדִי וּבֶאֱמֶת רָאִיתִי
כַּמָּה לֵב כִּיסוֹן חֶמְאָה שֶׁלִּי קָטָן בְּיַחַס לַמָּרָק הָרוֹתֵחַ.
אַחֲרַי זֶה רָשַׁם לִי כָּכָה וְכָכָה תְּרוּפוֹת שֶׁהִצְמִיחוּ
אֵיבָר לְגַמְרֵי חָדָשׁ: "מָגֵן הַלֵּב"
אֲבָל הוּא לֹא מֵגֵן רַק עַל הַלֵּב
הוּא מַקְהֶה אֶת כָּל הַגּוּף
וְכִיסוֹן הַחֶמְאָה פַּרְמֶזָ'ן קוֹרָנִית הַנִּמּוֹחַ
כְּבָר לֹא מַרְגִּישׁ אֶת הַחַיִּים, אֶת הַמָּרָק.
