לפני שנה שיחקה אגם בוחבוט תפקיד חשוב ב"נאדי באדי" של שחר טבוך, אחד משירי הפופ הישראליים המוצלחים של התקופה, שעסק במערכות יחסים עם עליות ומורדות על רקע הפקה מוזיקלית שנלקחה היישר מתור הזהב של תחילת המילניום. גם בשיר החדש שלה, "אם זה זה זה זה", היא חוזרת לאותה תקופה מוזיקלית, אבל הפעם בסיפור אהבה שמבחינתה אמור להיגמר מתחת לחופה: "גם אם יתרסקו השמיים/ אתה תישאר איתי כאן/ תמזוג לי אדום/ נראה את הכל פעמיים/ ברקע שירים שנת 2000/ כאילו אין כלום בעולם".
הפנטזיה הנוסטלגית לא נעצרת רק בטקסט ובלחן, עם ריף בלוזי בנוסח ריהאנה מלפני עשור ואיימי וויינהאוס מלפני שניים: גם הקליפ של עומר אלוני (הארכיטקט הוויזואלי של הפופ הישראלי בימינו עם קליפים ללהיטים של נס וסטילה) נראה כמו הומאז' להוליווד של טרנטינו, עם דיינר סליזי, אקדח, אזיקים, נסיעת לילה הזויה ודמויות ביזאריות. כל אלה משרתים את מוטיב ה"אם זה חלום, אז לא להעיר אותי מאמי" בפזמון: מדובר בקליפ שהוא סרט (מסוג אחד) לשיר שמספר על חיים בסרט (מסוג אחר). כך מנסים להתגבר על העובדה שמדובר בשיר אהבה די שמרני, שבו צעירה בת 21 שואלת את בן הזוג שלה, "נו, מתי כבר תוציא יהלום?"
השאלה אם גם קהל היעד של השיר ישתכנע שמכלול הקריצות והציטוטים הן בהפקה וגם בקליפ לא יוצרים סינגל מתאמץ ואף מנוכר להוויה המקומית (אפילו שבוחבוט נוקטת בצעד השחוק של אזכור עידן עמדי כסמל של גבריות ישראלית אידיאלית). כוחה של בוחבוט, שבונה לעצמה מעמד לא בלתי מרשים בנישה די צפופה, הוא בכך שהיא דמות שקל מאוד לחבב בהיותה לא פחות זמרת פופ מאחרות ומאחרים, אך הרבה פחות מזיעה ומלאכותית מחלקם (לא חשוב שמות, אבל אחת הופיעה בפארק הירקון לאחרונה). גם "אם זה זה זה זה" לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לא בטוח שזה מספיק כדי להיות, ובכן, זה.
