שרה וינו-אלעד הצטלמה לסרט "נדל"ן: סיפור אהבה" של ענת מלץ לפני כשלוש שנים, והספיקה לשכוח ממנו. רק לאחרונה צפתה בו ומיד התאהבה – בדיוק כמו המבקרים, שמרעיפים עליו שבחים, וכמו השופטים בפסטיבל חיפה, שהעניקו לו את פרס הסרט הטוב ביותר.
"לוהקתי לסרט בשנייה האחרונה", אומרת וינו-אלעד. "היו לי שני ימי צילום, אז עשיתי אותם ושכחתי. לפרמיירה לא הגעתי כי אני לא הולכת לאירועים חגיגיים בימים הנוראים האלה. אחר כך הגעתי לאחת ההקרנות, התיישבתי באולם, ולאט-לאט הסרט נפתח יחד עם הלב שלי. שני הגיבורים המקסימים שלו נכנסים לך ללב. אתה גומר את הסרט כשאתה מאוהב בהם לגמרי".
גיבורי "נדל"ן: סיפור אהבה", שיצא בשבוע שעבר לבתי הקולנוע, הם תמרה ואדם (ויקטוריה רוסובסקי ולייב לב לוין), זוג תל-אביבי צעיר. תמרה עומדת ללדת, אבל המצב הכלכלי דוחק אותם לפינה וגורם להם לעבור לחיפה. הסרט מלווה את הזוג בחיפושיו אחר דירה להשכיר בחיפה, שבמהלכם הם פוגשים טיפוסים שונים. וינו-אלעד משחקת את אמו של אדם ומתפקדת בתור מצפן זוגי ולא הכי מוסרי. "לא ציפינו למחמאות כאלה", היא אומרת.
בשנים האחרונות היא רצה מסדרת טלוויזיה אחת לשנייה. בחודש הבא תוקרן הסדרה "הגרמני" בהשתתפותה, שזכתה בפרס התסריט בפסטיבל הסדרות הבינלאומי סירייס מאניה בצרפת.
מה עם תיאטרון?
"יש בעיה עם התיאטרון בארץ: הוא תלוי במי שהוא אמור לבקר. בכל מדינה באירופה יש חוק שאומר שאחוז אחד מתקציב המדינה הולך לתרבות. לא אצלנו. פה בארץ, כשתיאטרון אומר, 'אני לא מוכן להופיע מעבר לקו הירוק', הוא מאבד את התקציב שלו. שחקן אומר משפט קונטרוברסלי, ומיד מאיימים שאם השחקן לא סותם את הפה או יוצא מההצגה, התיאטרון מאבד את התקציב שלו. התוצאה היא שהתיאטרון נאלץ לעשות דברים שיכניסו לו כסף, מפסיק להיות ביקורתי והופך להיות בידור. אני לא בדרנית, אני שחקנית. אני רוצה לגרום לאנשים להרגיש, ולהרגיש זה לא תמיד נעים. לפעמים אלה כעס, עצב, בדידות וייאוש. מאז שמירי רגב נעשתה שרת התרבות, אני פחות בתיאטרון"
