החלק השני של משחק המחשב The Last of Us ראה אור ביוני 2020 ולכן אין פלא שהוא נתפס אצל רבים כיצירת קורונה: העולם הצטמצם לקופסאות בטון סגורות, השגרה השתבשה לחלוטין וקשרים חברתיים שלא נלחמנו עליהם פשוט לא שרדו. כל זה פגש משחק שבו הסוציאליות והשאלות שמגיעות בעקבותיה (משפחה, קהילה, בית), מניעה את העלילה הרבה יותר מהזומבים.
אבל כשהמשחק הזה מגיע לטלוויזיה, חמש שנים אחר כך, הקונטקסט לפחות עבור לא מעט ישראלים וישראליות הוא כבר אחר לגמרי: לא רק כי הפנדמיה דעכה, אלא בגלל 7 באוקטובר. זה לא רק צירוף מקרים: יוצר המשחק ואחד מיוצרי הסדרה הוא ניל דרוקמן, אמריקאי-ישראלי שלא מכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאתמול. בראיונות עבר, כולל לעיתון זה, הסביר שהחלק הראשון (שעליו התבססה העונה הראשונה) עסק באהבה ובמה שהיא גורמת לאנשים לעשות. החלק השני, שעליו מבוססת העונה שמשודרת בימים אלה (ב-HOT, yes וסלקום TV), עוסק בשנאה. ובפרק המטלטל והמדובר ששודר שבוע, רואים כמה רחוק היא מסוגלת להגיע.
גם המשך העונה, וזה לא ספוילר, לא הופך את 'האחרונים מבינינו' לקומדיה קלילה. אבל מה שמציב את הסדרה הזאת מעל אחרות בז'אנר זו האמפתיה: היוצרים דרוקמן וקרייג מאזין ('צ'רנוביל') מראים לא רק כמה קל לעשות דה-הומניזציה לאחרים כדי לשמור על כל מי שהוא משלנו, אלא גם שחלוקת העולם ל"אנחנו" ו"הם" - גם אם היא נכפתה על ידי הנסיבות - יוצרת מדרון חלקלק למדי שבתחתית שלו נמצאים זומבים שרוצים לאכול אותך.
מנגד, העונה השנייה מבהירה שמשחקי וידיאו יכולים להיות עוצמתיים באופן שקשה לטלוויזיה לשחזר, בזכות האינטראקטיביות. בסדרה אתם רק צופים וצופות, ואילו עם השלט בידיים שלכם אתם בנעלי הדמויות: מפתחים הזדהות אוטומטית גם כשהדמות נדרשת, באמצעותכם, לעשות דברים נוראיים שהמשחק מכתיב. עם השלט של הטלוויזיה, היוצרים הם אלה שעושים את העבודה. ההבדל הזה גוזר כמה שינויים משמעותיים בהשוואה לעלילת המשחק, אך גם מאפשר להאט את הקצב ולהעמיק בגיבורים ובגיבורות, בלי להידרש לאקשן כל הזמן.
אולם כך או אחרת, גם בעונה השנייה שלה ממשיכה 'האחרונים מבינינו' להיות יצירה מרתקת ועכשווית. אחרי שהצליחה להפוך את המשפט "מבוסס על משחק מחשב" מתיאור גנאי להבטחה, היא מוסיפה להעלות את הרף עבור המשחקים הבאים שיהפכו לסדרות וסרטים: גם ככה לא חסרות טראומות ללחוץ עליהן.
