והרי חידה שאין לה פתרון אבל יש לה ארבעה: אתם מגיעים לפסטיבל מוזיקה בינלאומי נחשב – נניח 'קואצ'לה' – להוטים לשמוע את האמנים שבשבילם טסתם. אבל במהלך מופע של אמן אחר – ובמקרים גרועים אפילו לא אחר – מוצגים על הבמה מסרים אנטי-ישראליים, פרו-פלסטיניים, ואפילו, כמו שקרה השבוע בהופעה של ההרכב האירי Kneecap ב'קואצ'לה', כתובות "פאק איזראל" ו"פרי פלסטיין". האם אתם:
1. עוזבים בזעם ודורשים את הכסף בחזרה. 2. מצלמים ומעלים לסטורי תחת הכותרת "בושה". 3. כובשים ראשכם באדמה וממלמלים: "הם לא מבינים את הקונטקסט ויש להפריד בין האמן לאמנותו". 4. אומרים משהו כמו: "מי אלה ניקאפ ולמה הם מעניינים?"
ובכן, זה קרה. זה קורה. אם בתחילת המלחמה נשבר הלב (גם) לנוכח אמנים בינלאומיים שחשבנו שאנחנו מכירים – דואה ליפה, דיימון אלברן, קייט בלנשט, סוזן סרנדון – שהצטרפו לצד הלא-בהכרח-נכון של ההיסטוריה והתבטאו מפורשות מהנהר ועד הים – כיום אנחנו במצב שבו גם אמנים שאנחנו לא מכירים, ואין סיבה שנכיר, מסוגלים לחרב עבורנו פסטיבל מוכר.
השאלה היא, כמובן, מה הלאה. והתשובה היא, כמובן, פסטיבל 'פרימוורה' בברצלונה, ונותר רק לתהות מאיפה תיפתח הרעה – או הכתובת העוינת, או הנאום המחורטט בין השירים – שתגרום לנו להרגיש לא רק לא בבית, אלא גם לא רצויים.
בהינתן שנחלנו הפסד מוחלט בחזית ההסברתית, אפשר לצפות לעוד אמנים שיהפכו את המאבק הפלסטיני לאביזר במה טרנדי. בדיוק כמו שאמנים מיהרו לרכוב בשעתם על המאבק השחור בדרום-אפריקה, המאבק הטיבטי והמאבק הבוסני, גם המזרח התיכון הוא לא יותר מפריט אופנתי שאין צורך בעודף מידע מוקדם (למשל: כמה ישראלים וישראליות נטבחו על ידי חמאס בפסטיבל מוזיקה) כדי לשאוג בשמו ולגרוף תרועות.
אז מצד אחד, אפשר ומתבקש להעלים עין. ומצד שני, קשה להתעלם מהבידוד הכפוי שבמסגרתו אף אמן בינלאומי משמעותי לא יגיע בקרוב, ומנגד גם לישראלים שיגיעו עד אליו יש סיכוי להיתקל חזיתית בכל מה שממנו ביקשו להימלט.
כך שבסוף, או שאתם נותרים עם אביב גפן ונועה קירל בפארק, או שאתם מסתכנים במבוכה לאומית-פרטית, שאחריה ייתכן שהערב לא יחזור להיות כשהיה. אפשרות ביניים? ובכן, ג'רי סיינפלד ומייקל רפפורט עדיין בעדנו. שנרים פסטיבל סטנד-אפ בינלאומי?
