לפני כמה שבועות השחקן דניאל ליטמן מצא את עצמו נלחם בזירת אגרוף נגד שניים: שורדי השבי איתי רגב ועומר שם טוב. משחק ידידות כמובן. המכות עוזרות להם לשחרר, לשכוח, לסלוח, לשמוח וגם לחשוב על כלום ושום דבר. "זה הכיף באגרוף", הוא מתלהב, "אתה סוחט מעצמך את כל המיץ".
איך הגעת להילחם מולם?
"דנה שם טוב, אחותו של עומר, היא חברה טובה של שירי, אשתי. בתחילת אוקטובר 2023 הן טסו יחד לברצלונה ובשבת בבוקר, כשאף אחד עוד לא קלט מה קורה, שירי אמרה לי, 'האח של דנה היה במסיבה, אכפת לך לפרסם תמונה שלו? אולי מישהו ראה אותו'. לרגע עמד לי על הלשון 'אני לא יודע אם מקובל לעשות את זה', אבל העליתי את התמונה המפורסמת שלו, עם החיוך הגדול".
כבר בשבוע הראשון למלחמה הוא נסע עם שירי לבית משפחת שם טוב, שבו הוקם חמ"ל. "אחרי שלושה חודשים באתי לכיכר החטופים להנחות את אירוע יום ה-100 לחטיפתם, איזה תמימים היינו... חשבנו ש-100 ימים בשבי זה סוף העולם. כשעליתי לבמה, פתאום ראיתי מולי את איתי רגב ואחותו מיה, שנחטפו עם עומר. ואז עשיתי משהו שלא חשבתי שאעשה בחיי".
מה?
"ניגשתי לאיתי, נתתי לו חיבוק ואמרתי לו שהוא גיבור ושאני מעריץ אותו. היו שם כמה חטופים שביקשו להצטלם איתי ואמרתי להם, 'אתם רוצים להצטלם איתי? התבלבלתם, אני רוצה להצטלם איתכם, אתם הגיבורים. אתם מדהימים ואני מעריץ אתכם'. איתי ואני התחלנו לדבר. שאלתי אותו מה עוזר לו להרגיש טוב עם עצמו, והוא סיפר שספורט עושה לו את זה. שאלתי אותו אם אִגרוף יכול לעזור. באגרוף מוציאים הרבה אגרסיות ובנוסף זה נותן ביטחון, כאילו קיבלת כלי עזר להתמודדות עם החיים. איתי אמר שזה מעניין אותו, אז אחרי שבוע קבעתי לנו אימון משותף ועד היום הוא עם המאמן שלי. כשעומר חזר, איתי סיפר לו על האגרוף ועשינו אימון משותף. אני שמח שהאגרוף עושה להם טוב. אני מסתכל עליהם בהערצה".
יוצא לך לשאול אותם על מה שעבר עליהם בשבי?
"אני שומע רק את מה שמספרים לי. אני אף פעם לא שואל".
זה לא המפגש הקרוב הראשון של ליטמן עם ההשלכות של השבי, אבל בפעם הקודמת הוא עשה את זה עבור התפקיד שלו בעונה הראשונה של הסדרה 'אזהרת מסע'. ליטמן גילם את נדב, מוזיקאי, יוצא יחידה קרבית, שיורד לחופשה בסיני עם אחותו ועם תיירת נורווגית, והם נחטפים על ידי אנשי דאעש שדורשים שחרור אסירים תמורת החזרתם.
"הייתי חטוף ישראלי שאחותו נרצחת מול עיניו. במשך שבועיים הייתי בחושך, בקור, בייאוש, בחרדה. למדתי לנשום בצל הידיעה שכל רגע עלול להיות האחרון. אבל כשהבמאי צעק 'קאט', נערת המים הגישה לי מוזלי או שתייה. כשהיה קר הביאו לי שמיכה".
הפחד, הוא נזכר, אחז בו מהרגע ששלף את התסריטים מתיבת המייל שלו. "התחלתי לקרוא, והמילים שרצו לי בראש היו 'דבר כזה לא יכול לקרות'. בשיעורי היסטוריה למדנו על חיילי צה"ל שנפלו בשבי המצרי ביום כיפור (ראיון עם שלמה ארדינסט, שהיה שבוי במצרים, בעמ' 6), אבל אזרח שנחטף מהמיטה שלו, או מהממ"ד? אני זוכר שאמרתי לבמאי, אורי ברבש, 'אפילו אין לי איך לעשות תחקיר'. חששתי נורא מהאתגר המשחקי, אמרתי שאני לא יודע מאיפה להביא את זה. הודעתי שאני לא עושה את הפרויקט הזה כי אני לא יודע איך לעשות אותו ומפני שמגיע לתפקיד מישהו שבאמת יודע מה הוא עושה. אבל אחרי שלקחתי כמה ימים למחשבה, החלטתי לקחת את תפקיד החטוף ולהתייחס לזה כאתגר מז'אנר המדע הבדיוני".
עד כדי כך?
"אבסורד מוחלט. ב'אזהרת מסע' נחטפתי ממסיבה בים. כמה זה שונה מהנובה? הסדרה, שנראתה לי כמו הזיה, פתאום הפכה למציאות. מאז 7 באוקטובר אני חושב המון על הדמות של נדב. לשמחתי ולמזלי אפילו לא התקרבתי למצב של חטוף אמיתי שעדיין תקוע בעזה. לא היינו כבולים ללא הפסקה, וב'קאטים' הביאו לנו מים, אבל כשחקן נכנסתי לסטייט אוף מיינד של פחד משתק בגלל שאין לך מושג מתי ואיך זה ייגמר. למרות שלא נחטפתי, חוויתי את השבי במובן של ניתוק מכל העולם. בסביבה שבה צילמנו שמעתי רק ערבית. בסצנה שבה רוצחים את אחותי מול העיניים שלי, ידעתי שאני חייב ללכת עד הסוף. בקאט שמעתי מחיאות כפיים והרבה באו להרגיע אותי, לתת חיבוק או רק לוודא שאני בסדר".
ואם עכשיו יציעו לך לשחק חטוף בפיצ'ר או בסדרה על החטופים, תהיה מוכן לעשות את זה שוב?
"למה 'יציעו'? כבר הציעו. ברור שזה סיפור שחייב להיות מסופר, אבל זה מרגיש לי מוקדם מדי, עוד לא הגיע הזמן. לדעתי, גם החטופים, פדויי השבי, עוד לא עיכלו את מה שעבר עליהם. לא הייתי מרגיש בנוח לשבת עם שורד שבי לצורך תחקיר ולחטט לו בנבכי הנשמה. יהיה זמן לזה. כרגע לא נראה לי שאני כבר מסוגל לשחק חטוף, זה טרי מדי, זה אירוע שעוד לא הסתיים. עדיין יש 59 חטופים בעזה ואנחנו חייבים להחזיר את כולם".
× × ×
גם בסרטו החדש, 'עד שתחזור', יש אלמנטים שלקוחים מהמציאות העכשווית של ליטמן. בחיים הוא אבא טרי לאריאן בן החצי שנה, ובסרט הוא מגלם ימאי יווני צרוב-שמש ורב-קעקועים, שמגלה כי בת זוגו בהיריון ומרוב בהלה בורח לכרתים על סירת מפרש. הפרטנרית שלו למסע היא נערה ישראלית (הלל ינאי שני) שיוצאת לחפש את אביה שנעלם בים. "זה סיפור על כמה רחוק אתה מוכן ללכת למען המשפחה שלך. כשניקוס רואה את האהבה של מאיה לאביה, הוא מבין שאין לו סיכוי לברוח מהילד שבת זוגו תביא לעולם".
ליטמן מספר שהוא לא היה הבחירה הראשונה של הבמאית, שרי אזולאי תורג'מן. "הרעיון המקורי שלה היה לצלם ביוון עם ימאים מקומיים, ולפני ארבע שנים, כשלא ראו את סוף הקורונה, היא התחילה לחפש שחקן ישראלי שידבר אנגלית במבטא יווני. היא חיפשה מישהו שלא מזוהה כישראלי ולמזלי היא לא ידעה מי אני. כך עברתי מאודישן אחד לשני, עד שהיא מצאה את הלל שהייתה אז בת 15, סקיפרית אמיתית, נון-אקטורית. ילדה מצחיקה ומוכשרת וכנה שלימדה אותי המון. בחיים האמיתיים, כשאתה מתמקצע במשהו או לפחות צובר ניסיון, אתה שוכח את התמימות הילדית שהייתה לך. הלל באמת רצתה להבין למה עושים את מה שעושים והיה לי כיף לדבר איתה על זה. כאחד שחולה על קולנוע, נהניתי להיזכר מה הוביל אותי אליו".
הבמאית חשבה שגם אתה נון-אקטור?
"רק באודישן הראשון, שאחריו כבר התחברנו מהלב. זה מה שמוכיח שכל אחד יכול לשחק וזה לא משנה אם הגעת מריאליטי, מסדרות נוער, מטיקטוק או מצופי ים, כמו במקרה של הלל. אם אתה יודע לעשות את זה, אתה פשוט עושה את זה. רוב האנשים ממהרים לשים על עצמם את הטייטל שחקן, לי לקח המון שנים לקרוא לעצמי שחקן. אם אני מבשל ארוחה חד-פעמית זה לא הופך אותי לשף. ואם אדביק פלסטר על השריטה בברך זה לא הופך אותי לרופא".
× × ×
'עד שתחזור' הוא אחד משלושת הפיצ'רים שליטמן צילם לפני 7 באוקטובר, במקביל ל'המנצחים' ("סרט שהוא מחזמר על פוסט-טראומה, הייתה לנו פרמיירה ב-2 באוקטובר, בפסטיבל חיפה") ו'קרב אוויר' ש"המלחמה נתנה לו משמעות אחרת, ולא לטובה, מפני שמאז אוקטובר כולנו הפכנו לצרכני חדשות ברמות חולניות. כל אחד מתנהג כמו נרקומן שחייב לקבל את מנת האסונות היומית. הכלי הכי יעיל לשליטה באנשים הוא הפחדה, ומה לעשות שכמעט ואין חדשות טובות, בטח שלא בישראל. לכן אני כל כך מקווה שהציבור הרחב לא יכעס על 'עד שתחזור' שלא מאזכר את המלחמה. בעיניי זה אסקפיזם חיוני".
אתה חושש לעתידו?
"לא יודע אם חושש, אבל רוצה לשמור עליו. זה סרט מסע של משפחה שמיועד לכל המשפחה. אין לי מושג אם יש קולנוע ישראלי מצליח שאינו 'לשחרר את שולי' ו'ההילולה', שכבודם במקומם מונח. לדעתי יש לקולנוע הישראלי המון מה להציע, אנחנו מגיעים לתוצאות אופטימליות בתנאים די מינימליים".
גם אתה נבהלת מהאבהות?
"לא. הגעתי לאבהות בגיל 34, היה לי זמן להתכונן אליה מבחינה רגשית, מעשית וכלכלית. אבל תהיתי מה יקרה אם לא אתאהב בו מיד, או אם ייקח לי יותר זמן להתחבר אליו. זה תפקיד חיי. אני שמח עם כל שלב בתהליך ההתאהבות העוצמתי הזה מפני שידעתי שאהיה אבא מעורב בכל התחומים, בבית שלנו אין שום חלוקה מגדרית. אבל להגיד לך שלא פחדתי? ברור שפחדתי. גם היום אני פוחד. מאוד. במיוחד כשגננות וסייעות מגיעות למהדורות החדשות בהקשרים שליליים. אריאן הפך אותי לאדם הרבה יותר רגיש. כאילו שלקחו חלק מהלב שלי ויצרו ממנו אדם חדש".
אתה מסוגל לדמיין את אריאן לובש מדים?
"לא, כן", הוא מתקשה להחליט. "אמנם שירי ואני משלים את עצמנו שעד שזה יקרה כבר לא יהיו מלחמות, אבל אנחנו מציאותיים. אריאן ישרת בצבא כמו כל ישראלי".
כמו כולם?
"כמו שגם תלמידי ישיבה אמורים לשרת. בלי שוויון בנטל אין לנו מה לחפש כאן, לא תהיה ישראל. אני לא אומר שכולם חייבים לצאת לחזית, גם אני לא הייתי לוחם. בתור אסתמטי היה לי פרופיל נמוך, 64, והייתי מש"ק אבטחה בקריה".
עם האבהות באות החרדות?
"פעם שמרתי הכל בבטן והייתי בן אדם עצבני ומתוסכל. ככל שהצלחתי, החרדה גברה. זה לא מספיק להתמודד עם כישלון, צריך לדעת להתמודד גם עם הצלחה, וכשאתה מתחיל לאסוף דברים בדרך - פרסום, כסף, הכרה - יש לך מה להפסיד ואתה חושש לאבד ונכנס ללופ של חרדה. יש רק שני מקומות שבהם אני מרגיש חופשי ומאושר: כשאני עם המשפחה שלי, עם שירי והילד, וכשאומרים לי 'אקשן'. זו המילה שמחזירה אותי לחיים. כרגע אני רוצה להרחיב את היצירה. כיוון שאני אוהב לגוון, אני עושה גם תיאטרון ('את שאהבה נפשי' בהבימה, על הרצח בברנוער), וגם פסטיגל, וגם חו"ל וגם קמפיין אופנה. אני רוצה לבטא את הראש שלי".
למה אתה לא כותב תסריט?
"מי אמר שלא? בוער לי לכתוב על חייל שחוזר מסבב שלישי בעזה ומגלה שהבית שלו השתנה. במקצוע הזה אני תלוי בחסדיהם של אחרים, במאים ומפיקים, ובגיל מסוים אתה צריך להיות יותר אחראי לגורלך. מישהו ניסה פעם לספור כמה 'לא' אתה מקבל עד שאתה שומע את ה'כן'? התקבלתי לסרט של סקורסזה, 'הקדושים', כבר קיבלתי חוזה ופתאום הגיע טלפון מהסוכן, 'הם אומרים שאתה יותר מדי אשכנזי, הם רוצים מישהו עם לוק מזרחי'. זה מסוג הדברים שאין לי שליטה עליהם. אני לא יכול להיות יותר כהה למרות שאני חצי-חצי. אמא שלי זה בוחבוט".
