אפשר להבין מדוע ירדנה ארזי חזרה בה מהסכמתה להשתתף בטקס הדלקת המשואות. ניתן רק לדמיין – לצד ההתרגשות של הזמרת מעצם המעמד – גם את ההתלבטות הארוכה שלה מהרגע שבו אמרה כן, ועד שהחליטה לבסוף להשיב בשלילה. לא קל לסרב כשנציגת השלטון – במקרה הזה, השרה מירי רגב, האחראית על הטקס – פונה אלייך עם הצעה שכזו. אבל צריך אומץ. ולארזי יש ממנו.
ההסבר שלה לתשובה השלילית מכובד לא פחות מהכבוד שביקשו להעניק לה. לאחר שהודתה על הפנייה, כתבה ש"טקס המשואות הוא טקס ממלכתי, אבל התקופה אינה ממלכתית". ואכן, התקופה רחוקה מלהיות ממלכתית. וגם הטקס, מאז שעבר לניהול של רגב, כבר אינו האירוע המאחד את כל חלקי העם ביום חגה של המדינה. ארזי יודעת זאת, ולו רק משום שפעם, מזמן, ביום העצמאות ה-36 למדינה, היא שרה את "אתה לי ארץ".
ארזי מעולם לא חששה לומר – או לשיר – את דעתה, ואין סיבה שהיא תעצור כעת. למרות העובדה שתמיד הייתה בקונצנזוס, ושירי אמצע הדרך שלה פנו לקהל רחב, היא לא פחדה לשיר את "הביתה" במלחמת לבנון הראשונה כקריאה לסיומה, ובמהלך האינתיפאדה הראשונה הוציאה אלבום נועז של שירים ערביים בתרגום לעברית, ובו האמינה ש"לך ולי מקום בארץ המובטחת".
הגיוני שאחרי הסירוב המהדהד שלה לא יושמע אף שיר של ארזי בטקס, אבל אם למארגנים יש כמה דקות פנויות, ראוי שישלבו באירוע את "הביתה" – ואפילו פעמיים: הראשונה למען 59 החטופים שעדיין נמקים בעזה, והשנייה ל-60 ומשהו חברי הקואליציה שלא עושים מספיק כדי להחזיר אותם ואותנו לימים ממלכתיים יותר.
