באזעקות הראשונות של 7 באוקטובר, בכל פעם שירדה בריצה למקלט של הבניין, השחקנית אביב פנקס שאלה את עצמה למה עולים בה פלאשבקים חיים וברורים מאירוע שהתרחש לאחרונה. התשובה הראשונה לשאלה שלא הרפתה ממנה היתה "המזח". פנקס הזכירה לעצמה שחודשיים קודם לכן, באוגוסט 23', היא ישבה במקום טוב באמצע בפרמיירה של הסרט "המזח", שמוקדש למוצב הדרומי שנפל בשבי במלחמת יום כיפור.
רק עכשיו, כש"המזח" סוף סוף מגיע למסך הקטן כסדרה בת חמישה פרקים (כאן 11) קופצת לעיניה התשובה שחמקה מתודעתה. "יומיים לפני 7 באוקטובר ראיתי את שני הפרקים הראשונים בפרמיירה של הסדרה, שהיתה אמורה לעלות ב-9 באוקטובר, מה שכמובן לא קרה. נקבע לה מועד שידור חדש, בפברואר, וגם הוא נדחה בגלל עסקת החטופים השנייה. עכשיו זה פעם שלישית גלידה, והלוואי שיחליטו לדחות את השידור של פרק מסויים בגלל חטופים שחוזרים מעזה".
בסדרה, כמו בסרט, הבמאי ליאור חפץ הפקיד בידיה של פנקס (33) את דמותה של בתיה ורבין, אשתו הצעירה וההריונית של ד"ר נחום ורבין, הרופא של המוצב. "אבל הסרט יותר ממוקד בחזית ובלחימה ואילו בסדרה הדמות שלי מתרחבת. כל הליין שלי צולם בגיאורגיה, בבתים שעדיין נראים כמו בסבנטיז, ובנו שם משהו שנראה כמו קולנוע גת בתל אביב שבו הציגו את התמונות של השבויים והנעדרים ואמהות של חיילים כמעט הלכו מכות בתהליך הזיהוי המורכב. ישראל של אחרי ה-7 שונה בכל המובנים מישראל שהיתה לפניו, ועכשיו מוזר לי להיזכר שיומיים לפני השבת השחורה כל פדויי השבי שחזרו ממצרים התייצבו בפרמיירה והקהל מחא להם כפיים כמו לגיבורי על. כואב לי להיזכר שבפברואר 23', כשהתחלנו לצלם, חשבנו שאנחנו מתעדים את ההיסטוריה ממרחק של 50 שנה אחרי, ושאנחנו עושים את זה למען הדורות הבאים, בידיעה שמחדל מעין זה לא יחזור על עצמו לעולם. אף אדם מהצוות לא העלה בדעתו שהדברים עלולים להתרחש שנית, בדמיון מזעזע, כאילו ששום לקח לא נלמד".
מה ידעת על מלחמת יום כיפור כשהצטרפת לסט?
"את מה שלומדים בתיכון, באיזו שנה היא פרצה, מה היו המשמעויות שלה וגם זכרתי את העובדה שההנהגה של אז לקחה אחריות ומהר. לא חשבתי על אישה בהריון שבעלה נופל בשבי בדיוק כשהיא מתחילה להרגיש את תנועות העובר ברחמה. זה משהו שנפתח לי רק בעקבות הסרט והסדרה. אחרי שפורסם שאני אשחק את בתיה קיבלתי הודעה מאמנון ורבין, הבן של בתיה ונחום. הוא כתב לי 'היי, אמא' ואותי זה הצחיק".
המפגש עם הדמות האמיתית השפיע על הדרך שבה שיחקה אותה. "הוא הצית לי משהו בלב", היא מספרת. "עד למפגש עם בתיה עשיתי את העבודה המשחקית שהכרתי – קראתי על התקופה, ניתחתי את הטקסט, נברתי באינטואציות שלי וחיפשתי איך אני הייתי מגיבה. בתיה לקחה אותי לכיוון אחר, התחברתי לעובדה שגם בהריונה המתקדם היא קמה ועושה ומחפשת ושומרת על אופטימיות ושמחה. הרגשתי שהיא מנוע של אהבה ושל חיים. זה מה שכתבתי למיכאל אלוני ששיחק את בעלי. הוא היה השחקן היחיד שלא עשיתי איתו אף חזרה, יש לנו רק סצינה וחצי ביחד, כשהוא חזר מהשבי".
במהלך העבודה, היא מוסיפה, כולם היו אפופים ב"אווירה של שליחות שהתחילה מליאור, הבמאי. הוא גרם לנו להרגיש שיש לנו זכות גדולה לגעת בחומרים האלה. כל אחד הרגיש שהוא קיבל משימה הרבה יותר גדולה מלשחק בסדרה. אני שייכת למחנה שמצדד בעלייתה".
מי מתנגד?
"יש קולות שטוענים שהחומר הזה קשה לצפייה ומעדיפים סדרות שעוזרות לך לברוח מהמציאות. בשורה התחתונה כל אחד יעשה את מה שמתאים לו. אני, כאזרחית מן השורה, חושבת שזה חשוב מאוד להראות איך לפני 50 שנה היה ברור שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את השבויים ואיך ההנהגה לקחה אחריות על המחדל. הסצינה שבה בתיה ניגשת לחלון ומשקיפה על בחורים דתיים שיוצאים מבית הכנסת ולובשים מדים כל כך דומה למראות של השבת השחורה. גם היום יש המון דתיים שמוסרים את נפשם, אבל בימינו צריך להדגיש שגם חרדים לוחמים ונופלים בקרב מפני שזה כבר לא מובן מאליו".
להיות שגרירה
שלוש שנים וחצי אחרי שעמדה מתחת לחופה לצידו של המוזיקאי גיל לנדאו (40) שהקים את הרכב האינדי פופ "לולה מארש", היא שומרת על השפיות בזכותו וגם בזכות העבודה שדואגת לארגן להם פרידות. "פעם היה לנו כלל של לא נפרדים ליותר משבועיים", היא מצחקקת במבוכה, "ואני כבר לא זוכרת מי היה הראשון ששבר אותו. עכשיו, חודש בפייס טיים נראה לנו כמו משהו שגרתי. השנה האחרונה היתה לי מאוד עמוסה מבחינה מקצועית. הייתי רוב הזמן בחו"ל, בצילומים".
מה? מי? מו?
"בעיצומה של המלחמה טסתי לכמה חודשים לאתונה, לצילומי העונה השנייה של 'אזהרת מסע' שמשודרת עכשיו ברשת 13, והעבודה בחו"ל, בתפקיד סוכנת מוסד, היתה שונה לגמרי מזו שהיתה לי בצילומי 'המזח' בגיאורגיה, כשאף אחד לא התעניין בישראל ולא היה שום ביטוי לאנטישמיות. באתונה, המציאות הפכה אותי לשגרירה. לא התכוננתי לתפקיד הזה ולא קיבלתי שום הדרכה, זה בא לי מהשטח. הצוות כלל אנשי מקצוע מכל העולם וכמעט לכל אחד מהם היה מה להגיד על ישראל ועל המלחמה. בכל הפסקה מצאתי את עצמי מדברת עם היוונים או עם חבר'ה מדנמרק ומסבירה ומסבירה".
והרגשת באנטישמיות?
"האנשים שהקיפו אותנו היו מדהימים והרגשתי מאוד מוגנת ואהובה, אבל בוקר אחד התעוררתי לגרפיטי על דלת הדירה שבה גרתי. מישהו כתב באנגלית 'בקומפלקס הזה גרים ישראלים' ועל הרצפה פיזרו פלאיירים של תמיכה בעזה והכל היה מלא במריחות צבע אדומות. אני זוכרת את הרגע שהבחנתי ביצירת האמנות הזאת. פתחתי את הדלת כדי לצאת ופתאום גיליתי שאני כאילו בתוך דם. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שחטפתי את האנטישמיות ישר לפרצוף, ואחרי המפגש הזה היה לי קשה מאוד לעמוד מול המצלמה".
זה היה ארוע חד פעמי?
"כן, אבל תחושת הביטחון שהיתה לי עד אז התערערה. מדי יום הזכרתי לעצמי שבסוף הצילומים אני חוזרת לבד לדירה שכורה בעיר זרה, בארץ זרה, שבה כועסים עלי ואולי אפילו שונאים אותי בגלל היותי ישראלית ויהודייה. בבוקר של הגרפיטי באתונה לא הפסקתי לחשוב על סבתא שלי שיצאה מאושוויץ, ולא יכולתי להימנע מהשוואות ביני לבינה. הרגשתי רדופה, הרגשתי שאני בסכנה, רציתי לעלות על מטוס ולחזור הביתה, אבל זאת לא היתה אופציה כי היתה עבודה. בדיעבד אני שמחה שהתגברתי על הפחד ונשארתי עד הסוף. למה? מפני שנתתי למציאות הזדמנות להוכיח לי שבכל העולם יש גם אנשים טובים, לא הכל רע ושחור. האנשים שהספקתי לדבר איתם ולהסביר להם בודקים עד היום מה שלומי ומציעים לי עזרה – בניגוד לאלה שייחסו לנו את הגרוע מכל מתוך בורות וחוסר נכונות לקבל מידע".
גם עם הפחד היא למדה להסתדר. "בלילה של התקיפה האיראנית הראשונה הייתי בארץ, הלכתי לכיכר החטופים והרגשתי שאני חלק ממשהו, ובאזעקות ירדתי למקלט עם כל השכנים. הכרתי את הילד המתוק שבאזעקות הראשונות לא הפסיק לבכות וראיתי איך הוא מתחיל להתייחס לאזעקות כמו לחלק מהשגרה. הוא שיקף לי את עצמי. החרדה התפרצה אצלי דווקא כשהייתי צריכה לעלות לטיסה. הרגשתי שאני עוזבת את הבית ומי יודע מתי ואיך אחזור אליו. לכן אין לי ביקורת על זוגות צעירים, בלי ילדים, שבוחרים לקום ולעזוב. זכותם לחיות וזכותם לישון בלילה בשקט וזכותם להביא לעולם ילדים שלא יצטרכו לרוץ לממ"ד".
בשנה האחרונה היא צילמה עוד שני פרוייקטים מעבר לים – "סדרה צרפתית שתצא רק בסוף השנה וסרט אמריקני שאסור לי להגיד עליו אף מילה" – והעובדה שעכשיו היא מככבת בשתי סדרות מרחיקה מעליה את השאלה הכה ישראלית, "לאן נעלמת?"
"זה קטע", היא מחייכת, "בשנה הכי עמוסה שהיתה לי בחיים נשאלתי שוב ושוב לאן נעלמתי ודווקא עכשיו, כשאני לא עושה כלום, זה נראה כאילו שאני הכי עסוקה בגלל שאני הפרזנטורית של רשת הקוסמטיקה אפריל. זה הפרדוקס של השחקן, דווקא כשאתה הכי עסוק לא יודעים איפה אתה".
סיפור ההיכרות שלה עם גיל, בעלה, אולי יהפוך לסרט קצר שהיא תכתוב ותביים וגם תשחק בו את עצמה. "זה באמת סיפור", היא מודה. "גרתי אז בדירה שכורה בבר גיורא, ראיתי אותו ברחוב וגיליתי שהוא גר בבניין לידי. משום מה הוא לא בא לי טוב ובמשך שנתיים עשיתי לו חיים קשים. למה? בגלל שבתור רווקה תל אביבית הייתי עסוקה בלרצות את מי שלא רציתי. פעם מישהו שבר לי את הלב ופעם אני שברתי למישהו אחר. כשעברתי רצף של אכזבות איבדתי את האמון בגברים וכבר התחלתי להאמין שאף פעם לא אתאהב. גם הישירות של גיל הרתיעה אותי. כשהוא הלך במדרכה, לכיוון שלי, מיהרתי לחצות את הכביש, אבל גיל לא התייאש. הוא שלח לי קטעים מוזיקליים וחיפש סיבות לדבר. במקביל, חברות שלי ירדו עליי עם 'את חייבת לצאת איתו, הוא מדהים!' יום אחד נשברתי, החלטתי שאני נותנת צ'אנס לשכן, הוצאתי את הסלולרי כדי לשלוח לו הודעה ובעודי מקלידה הוא כתב לי 'היי, שם. אם את אמיתית בואי נעשה דייט'. למחרת יצאנו ומאותו הלילה לא נפרדנו".
המלחמה שינתה את יחסי הכוחות בבית. "הלהקה של גיל צמצמה למינימום את סיבובי ההופעות שלה בעולם, כולם התכנסו כאן כדי לעבוד על האלבום הבא, ואני, שכבר התרגלתי לטיסות שלו ולגיחות שלי אליו עברתי לחו"ל והוא היה זה שבא לבקר אותי. בהתחלה זה נראה לי מוזר, אני בנאדם מאוד צמוד וזוגי ואין לי בעיה להתחבר לווריד של גיל, אבל גיליתי שהמרחק דווקא עושה לנו טוב. זה נעים להתגעגע ולחכות".
הם התחתנו בחיק הטבע בעין הכרמל, הקיבוץ שבו גדלה, חודש אחרי יום השנה לפטירת אמה, תמי פנקס בן זאב, שבגיל 56 יצאה לריצת בוקר שגרתית בשפת הים ולא חזרה. ממש בימים אלה עורכת פנקס את הסרט הקצר הראשון שכתבה וביימה – "המלווה", קומדיה מרירה "על מישהי שהולכת לקנות שמלת כלה עם אבא שלה במקום עם אמא שלה. שי אביבי המדהים היה אבא שלי, והוא קלט מיד שההומור השחור עוזר לנו להתמודד עם מה שיש ועם מה שאין. גם הכתיבה שלי השתנתה מאז אוקטובר. אני כבר לא מסוגלת לכתוב משהו שלא מסתיים בהאפי אנד".
אתם עדיין בגדר זוג צעיר נטול ילדים. אתם עדיין יכולים לפתוח דף חדש בפורטוגל.
היא מנידה בראשה לשלילה. "בתחילת המלחמה כל כך פחדתי עד שהתחלתי לחשוב על גידול משפחה במקום אחר. היום אני לא רואה את זה קורה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי ללא עברית ובלי ארוחות בחגים. אחרי שנה בחו"ל אני בטוחה יותר מתמיד שהבית היחיד שלי הוא כאן, בישראל. אחרי שכל החטופים יחזרו, נעבוד קשה כדי לבנות מחדש בית בטוח ויציב ויפה".
