בצילום: מורן (44), מור (42), מתן (11), גפן (9), ירדן (6)
הבית? בית פרטי עם חצר. מור: ״כשקנינו אותו לפני כמה שנים הוא עלה לנו 1.1 מיליון. יכולנו להרשות לעצמנו לחיות באיכות החיים שלא היינו יכולים להרשות לעצמנו במרכז. אבל מאז גם ערד התייקרה מאוד והיום מוכרים בתים כאלה בסביבות 2.3 מיליון שקל״.
ערד? מור: ״אמא שלי מערד במקור, אבל הייתה תקופה שגרנו בגבעתיים ואז היא הבינה שהיא לא מאלה שיורדים לפארק אלא היא רוצה לחיות בבית שיוצאים לחצר, אז עברנו לאלפי מנשה וכשהייתי בת שש בערך, חזרנו לערד. סבא וסבתא שלי ממש מהמקימים של המקום. יש לי פה משפחה מאוד גדולה ואנחנו ממש שבט פה. זה היה אחלה בתור ילדה לגדול בערד, אבל מצד שני זה בשומקום וכשעזבתי אמרתי שאין מצב שאני חוזרת ל'חור' הזה יותר בחיים. כי אין מה לעשות, בתור נערה זה חור, אין לאן לצאת וכל דבר רחוק ממך״.
רחוק? מור: ״בוא נגיד שהתרגלתי לנסוע, זה אף פעם לא הפריע לי אבל אני מאוד אמביוולנטית לגבי ערד עכשיו. אהבתי את ערד שגדלתי בה ואני לא כל כך מכירה את ערד של עכשיו. היא השתנתה מאוד דמוגרפית, ולפעמים אני מרגישה שנשארה רק הנוסטלגיה. נכון שחזרתי לכאן וחשבתי לגדל את הילדים כמו שאני גדלתי, אבל זה אף לא אותו דבר ועברתי איזשהו תהליך של שחרור סנטימנטלי של כל מיני דברים וקבלה והבנה שזו עיר אחרת״.
איך הכרתם? מור: ״אחרי הצבא טיילתי לבד איזה שבעה חודשים והגעתי לדירה של ישראלים במלבורן, אוסטרליה, בלי לדעת לאן אני ממשיכה. מורן בדיוק הגיע מהודו לאותה דירה. זו הייתה דירה של ישראלים שעובדים בכל מיני עבודות זמניות. אבל אני מאמינה ששום דבר לא קורה במקרה. הוא רק הגיע לאוסטרליה ועוד לא הספיק לטייל אבל המפגש שלנו גרם לו לרצות לקחת אותי להודו. אז עזבנו ונסענו יחד להודו״.
הודו? מורן: לקחנו אופנוע אנפילד ועשינו את הודו על אופנוע איזה שנה. זה חופש מוחלט, בלי התחייבות לאף אחד ובלי שום דבר על הראש״. מור: ״אחרי שחזרנו מהטיולים התחלנו ללמוד. אני למדתי עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון אז עברנו לחולון״. מורן: ״זרמתי. לא היה לנו מושג קלוש לאיפה אנחנו נכנסים. חולון, ראשון, בת-ים - הכל היה אותו דבר מבחינתנו. האמת, גם עכשיו מבחינתי זה עדיין אותו דבר, הגוש הזה של הערים במרכז״.
חולון? מורן: ״אני מיסוד המעלה במקור. זה היה גדול עליי. גרתי פתאום בבניין, בקושי מרפסת. זה קשה. ואז התחילו לבוא ילדים והבנו שצריך בית יותר גדול מהשבעים וחמש מטר בחולון והתחלנו לחפש״. מור: ״מי שלקח בסוף את ההחלטה זה מורן, כי מהעבודה הציעו לו לעבור לעבוד בבאר-שבע והכל הסתדר״.
מה אתה עושה? מורן: ״אני עובד באלקטרה אחזקות ומטפל בכל המתחם של הוט. אחראי על האחזקה של כל המבנה, מכיבוי אש עד לרמת המנקים. כל הביקורות, גנרטורים, תשתיות. חשבתי שאני מגיע למדבר אבל לבאר-שבע התחילה להיות תנועה כמו בתל-אביב. לצאת מהעיר לפעמים לוקח חצי שעה״.
התרגלת למדבר? מורן: ״זו אווירה אחרת לגמרי מהמקום שבו אני גדלתי. אני עדיין חושב שבצפון יותר כיף אבל בסוף זה מה שחיפשתי - בית שלי, עם הבחוץ שלי, עם החצר שלי״. מור: ״אני מאוד אוהבת את המדבר. יש בו עוצמות. בצפון הכל מלא ירוק, אבל המדבר חשוף, זו העוצמה שלו. המרחב הזה פותח את הלב״.
מה את עושה? מור: ״לאמא שלי יש פה עסק כבר עשרים ומשהו שנה - חנות ליצירה. היא הציעה לי לבוא לעבוד איתה ובהתחלה חששתי אבל זה הדבר הכי טוב שעשיתי״.
חנות יצירה? מור: לפני עשרים שנה דודה שלי נפטרה במפתיע, וזה היה שבר. אימא שלי התפטרה מהעבודה, ישבה בבית והתחילה לעשות מוביילים וזה התפתח לגלריה שנקראת מעיין היצירה, על שם הדודה שלי. היא אמרה ׳מה, כל פעם שאני צריכה צבע, אני צריכה לנסוע לת"א? גם לנו מגיע׳, אז היא פתחה חנות ליצירה ואומנות. חוץ מזה הקמנו גם גלפינג ייחודי על השטח שלנו שפונה למדבר״.
גלמפינג? מור: ״בנינו לבד. אני תיכננתי, עיצבתי את הכל ומורן עם הידיים שלו ועם אבא שלו בנו את זה. בהתחלה רצינו להזמין משהו מוכן מרוסיה אבל בגלל המלחמה שם מחירי ההובלות זינקו והקפיצו את העלויות״. מורן: ״ראיתי סרטונים ביוטיוב והבנתי שזה לא כזה דרמה, הבאתי עצים ובד מיוחד ומצאתי מתפרה שיודעת לעבוד בסדרי גודל כאלו. בנינו שכשוכית, ומקום לשבת וקראנו לזה ׳למדבר׳ כי זה עם הפנים למדבר. עשינו מקום שלנו בא להיות בו, שקט ומפנק״.
מצב כלכלי? מור: ״כשהגענו לערד המשכורות ירדו אבל יש פה גם פחות הוצאות אז אנחנו בסדר. מאז שהתחלנו להפעיל את האוהל יש לנו גם השלמת הכנסה״
מה הבילוי שלכם? מור: ״אנחנו אוהבים להישאר בבית. פעם אהבתי מאוד לצאת אבל אחרי שהכרנו, מורן אמר לי, ׳תשמעי, אני לא הולך עם סנדוויץ' למסעדה׳, וככה פחות או יותר נקבע קצב היציאות שלנו״.
