חיפוש דירה חדשה הוא מטקסי ההתבגרות החשובים והלא מספיק מדוברים בחיינו: ניסיון נואש למצוא לעצמך מקום שיהיה בית, מקלט, ויקבע במידה מסוימת את עתידך ואת זהותך לשנים הקרובות. בזוגיות זה חשוב שבעתיים. אלא ששוק השכירות הישראלי לוחץ אנשים וזוגות לקצה. דירות חמקמקות עם בעלים הפכפכים מספקות במקביל הבטחה גדולה לעתיד לצד איום מטריד של התברגנות או לחלופין של ירידה ברמת החיים, פשרה, דיכאון ועוד.
את כל הלחצים האלה עוטפת ענת מלץ בסרט הביכורים שלה, "נדל"ן: סיפור אהבה", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. הסיפור יישמע מוכר לרבים: זוג צעיר ותפרן, תמר ואדם (ויקטוריה רוסובסקי ולייב לב לוין), מחפש בית בחיפה. הבחור לוזר עצבני, הבחורה בחודש תשיעי, והמעבר מתל-אביב לחיפה מגיע מצורך כלכלי (אגב, לפי הירידות על חיפה שנשמעות בסרט אחת לעשר דקות בערך, אפשר היה לחשוב שבני הזוג הולכים לגור בחאן-יונס. מצד שני, יגידו מגיני הסרט, זה סוג של "מכתב אהבה" לעיר השלוכית בצפון).
"נדל"ן: סיפור אהבה" מוגדר כ"קומדיה רומנטית עצמאית", ולטעמי זה מוזר, כי הוא לא מאוד קומי או רומנטי אלא די אכזרי ובעיקר ארסי. הזוג שבמרכזו נראה על סף פיצוץ ופרידה כל רגע, כששני הצדדים סוחבים תחושות פספוס קשות לצד תסביכים עמוקים סביב אמהות דומיננטיות (שרית וינו-אלעד מצטיינת בתור האם בעלת הפה-ג'ורה של אדם).
אחת התהיות שעולה מהצפייה בשני הצעירים היא למה הם בכלל ביחד, והרצון בהצלחתם מתערבב לעיתים ברחמים. מצד שני, הסרט רחוק מלייסר, ואם הוא באמת קומדיה רומנטית, אז מדובר בכזו שאפשר לעשות רק בארץ. הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות כוללות תמיד טונות של חמידות מאולצת, אבל מלץ מתעקשת על "כל האמת בפנים". יותר משזו קומדיה, זו דרמה על מדינה שבה אנשים נמצאים תמיד על הקצה. לכן, אם אתם מעוניינים בסרט מאוד ישראלי, לטוב וגם לרע, שיאפשר ללא מעט צעירים להזדהות איתו, הצפייה ב"נדל"ן: סיפור אהבה" בהחלט ראויה. וד"ש לחיפה.
