שתי נשים צעירות שנאחזות בחיים – הילד שכל אחת מהן הביאה לעולם אחרי שבעלה לא חזר מהקרב. שתי אברכיות (המונח במילון לאשת אברך), ששכלו את בעליהן בזמן שנשאו את בניהם ברחמן. שתיים מעשרות אלמנות ישיבות ההסדר הטריות, שמיישירות מבט מתחת לבובו המסוגנן שעל ראשן, ומסבירות שגם הן, כמו בני זוגן שנפלו במלחמה, מאמינות באלוהים, מאמינות שצריך להילחם על המדינה הזאת ומאמינות שאפשר לשלב בין שני הדברים.
אביה לובר, בת 23 מיצהר, היא אלמנתו של סמ"ר במיל' אלישע יהונתן לובר ז"ל (24) לוחם בעוצבת ראם, שנפל בהיתקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה ב-25.12.23. בנו השני, אמציה, שנולד אחרי מות אביו, חגג לפני חודש את יום הולדתו הראשון. "אני מסוגלת לומר שאני אלמנה, אבל אני לא מסוגלת להגיד שאני האלמנה של יהונתן", היא מבקשת לדייק. "ברוב המקרים אני קוראת לו בעלי".
4 צפייה בגלריה
(אביה לובר עם אמציה ותמונת אביו יהונתן. "מבשרים לי על נפילתו ובתוכי יש חיים" | צילום: עמית שאבי)
המבשרים דפקו על דלתה של אביה בבית הוריה במושב טפחות בגליל, "באזור שש בערב, לקראת ארוחת הערב והמקלחת של הגדול שלי, נחמן, שהיה אז בן עשרה חודשים. כשראיתי אותם בדלת הבנתי מיד שזה יהונתן, אבל הייתי בטוחה שהוא נפצע, הרי הוא לא יכול למות עכשיו, כשאני בחודש השמיני, כשרק התחלנו את החיים.
"שאלתי, 'הוא נפצע, נכון שהוא נפצע?' והם הסתכלו עליי במבט של 'סליחה שאנחנו הולכים לנפץ לך את החלום' והתחילו לדקלם את הטקסט. אני זוכרת שלא הצלחתי לחבר בין שני העולמות הכל כך מנוגדים. הם מבשרים לי על נפילת בעלי ובתוכי יש חיים".
הלל חן, בת 25, היא אלמנתו של רס"ל זיו חן (27) שנפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-12.2.24. הוא גויס ב-7 באוקטובר למילואים בגדוד 630, בחטיבה הדרומית ונהרג בפיצוץ מטען בתוך מבנה ממולכד. הלל התבשרה על נפילת בעלה כשהייתה בשבוע השמיני להריונה הראשון.
4 צפייה בגלריה
הלל חן עם אריאל אביה. "גילינו את ההיריון שלושה שבועות לפני שזיו נפל" | צילום: גדי קבלו
"עשינו בדיקת היריון שלושה שבועות לפני כן, בט"ו בשבט, כשחגגנו את יום ההולדת של זיו. הוא בא לאפטר ויצאנו לחגוג. שנינו היינו מאושרים, הרגשנו שזכינו. זיו קרא לעובר 'שומשום'.
"היום אריאל אביה בן שבעה חודשים ואני כל הזמן מספרת לו על אבא שלו, הוא ילד נבון עם עיניים מקשיבות, בדיוק כמו של אבא שלו. אני גם משמיעה לו את זיו, הוא כל הזמן הקליט לי שירים שלו, פסוקים שהלחין. יש לי קובץ ששמו 'הפלייליסט של החיים שלי' והשמעתי את השירים לאריאל כשעוד היה בבטן. הוא השאיר לנו אוצרות".
זיו היה אברך בישיבת ההסדר בירוחם. יהונתן היה אברך בישיבה ביצהר. הסיסמה של מתנגדי הגיוס החרדים "נמות ולא נתגייס" היא הדבר הכי רחוק ממאה אחוזי הגיוס בכ-80 ישיבות ההסדר – רובן משתייכות לזרם הדתי-לאומי, חמש מתוכן מזוהות כחרדיות. מספרם של הנופלים מביניהם במלחמת חרבות ברזל עדיין לא פורסמו רשמית, אבל בשנה וחצי שמאז השבת השחורה של שמחת תורה ראינו רבים מהם במסגרות שחורות. לאחרונה הוציא לאור איגוד ישיבות ההסדר ספר הנצחה ל-80 הלוחמים מקרב תלמידי ובוגרי הישיבות שנפלו בשנת המלחמה הראשונה. 80 כיפות, גם שחורות וגם סרוגות.
אלא שמאז שהספר "מעשה בצדיק ואלונקה" מאת הרב חיים נבון יצא, התווספו עוד נופלים לרשימה. ובעוד הסדירניקים טוחנים, המילואימניקים קורסים והרמטכ"ל מזהיר מפני המחסור בלוחמים, חוק הגיוס הופך לחוק ההשתמטות.
4 צפייה בגלריה
אביה עם אלישע יהונתן לובר ז"ל ובנם הבכור. "התאהבתי בו עוד לפני שנפגשנו" | צילום: אלבום משפחתי
הרטבתי אותו בדמעות
לפני שלוש שנים הציעו לאביה לפגוש את יהונתן לובר, שגדל בבית אל שבבנימין והיה אברך בישיבה ביצהר. "זוג ששמע עליי ושמע עליו, אבל לא מכיר אותנו באופן אישי, חשב שאנחנו יכולים להתאים וזו הייתה אהבה מהמילה הראשונה", היא צוחקת. "התאהבתי בו עוד לפני שנפגשנו, ממה ששמעתי עליו. זה היה וואו, אפילו יותר ממה שהעזתי לחלום. מראש הגדרתי שאני רוצה תלמיד חכם, בחור ישיבה, בן אדם עמוק, בעל מידות טובות, רגיש - והוא היה כל מה שדמיינתי. אחרי חמש פגישות התארסנו".
חמש הפגישות נדחסו לתוך שבועיים וחצי בגלל אילוצי הצבא. "יהונתן היה אז בטירונות. מהרגע הראשון ידעתי שהוא יהיה בעלי. הרגשתי שהלב שלי נרגע, מצא את מה שהוא חיפש, הרגשתי שיהונתן הוא בית. אחרי חודשיים התחתנו. המשפחה שלי הייתה בהלם. בעיניי, השידוך הזה הוא נס משמיים. נס גלוי. רק בורא עולם יכול למצוא שידוך כל כך מדויק".
יהונתן, כאברך נשוי בן 23, שירת שנה, עשה טירונות ואימון מתקדם, ונכנס לשירות מילואים פעיל. "כשהתחתנו הוא התחיל קו בצפון", מספרת אביה. "בכל יום ראשון, כשהוא חזר לבסיס, הרטבתי אותו בדמעות, אבל בדיעבד זו הייתה תקופה שחיזקה אותנו מאוד. לא רק הגעגועים. למדנו להרגיש אחד את השנייה מרחוק ולתמוך מרחוק, וגם למדנו שחבל לבזבז את הזמן על מריבות טיפשיות. היינו בכמיהה מתמדת. ארבעה חודשים אחרי החתונה הוא השתחרר, חזר לישיבה ביצהר והתחלנו את חיינו".
יהונתן, אברך בישיבת "רועה ישראל" ביצהר, עבד כרכז של כיתות ז'-ח' ביישוב וכסייע של תיכוניסט מתמודד נפש. "שנה אחרי החתונה נולד לנו נחמן ישראל, שלא במקרה קיבל את שמו. התחלתי להרגיש את הצירים ביום שבו בני הדודים של יהונתן, הלל ויגל יניב זכרם לברכה, נרצחו בחווארה כשהיו בדרך הביתה. לפני שנכנסנו לחדר הלידה יהונתן הניח את שתי הידיים על הבטן שלי ואמר לעובר, 'אני אבא שלך ואני צריך את החיבוק שלך'. מזה הגיע השם נחמן. הוא נחמה גדולה".
בעלה, היא מספרת, היה שותף מלא בתהליך הלידה. "הלכנו ביחד לקורס הכנה ללידה, הוא עשה לי עיסוי עד שהתחיל שלב הנידה, שבו אנחנו נאסרים ועלינו לשמור נגיעה. כשהתרחק ממני הוא חיזק אותי ברוחו, במילים טובות, וגם ניגן לי בחליל".
היא מדפדפת בסלולרי בין תמונות הילדים. "אלה פירות האהבה שלנו. אני כל כך מודה לבורא עולם שהשאיר לי עוד נחמה בבטן".
גם הלל וזיו הכירו כמובן בשידוך. "בת דודה שלי נשואה לחבר טוב של זיו והם הכירו בינינו", היא מספרת. "אחרי שלושה חודשים התארסנו ואחרי שלושה וחצי חודשים נוספים התחתנו. כשהכרנו, זיו היה אחרי שירות בגבעתי ואחרי תואר בחינוך וחזר ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם.
"ב-7 באוקטובר היינו בבית שלנו בירוחם ולא שמענו את האזעקה. כשיצאנו לבית כנסת התחילו להגיע שמועות על חדירה לשדרות וזיו, אמר 'אני רץ להביא את הטלפון למקרה שמחפשים אותי'. לפני שהספקנו להגיע הביתה תפס אותו חבר והודיע לו שהם מוקפצים. שניהם היו האברכים הנשואים הראשונים שירדו לעוטף".
כמה פחדת?
"לא אמרתי לזיו 'אל תעזוב אותי', אבל פחדתי מאוד. ידעתי שאי-אפשר לעצור אותו. אילו ידעתי שבשבת בצהריים הוא כבר יגיע לניר יצחק, לב הטירוף, הייתי דואגת הרבה יותר".
זיו וחבריו נשארו חודשיים בניר יצחק. "זיו מאוד התחבר לקיבוץ, לאדמה, לאנשים. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, הוא שלח לי תמונה של משאיות שבאו להוביל חלב מהרפת. בדמעות של התרגשות הוא אמר: 'לא משנה מה, העם הזה ינצח הכל, 14 יום אחרי שניסו להשמיד את הקיבוץ המחלבה פועלת!'"
חודשיים לאחר מכן זיו נהרג בחאן-יונס, במהלך משימה של טיהור שכונת טרור הסמוכה לגדר, ממש על קיבוץ נירים, "שממנה יצאו כמויות של מחבלים ב-7 באוקטובר. קוראים לזה שכונה, אבל זה היה בסיס צבאי לכל דבר. במהלך השהות ברצועה, בכל רגע פנוי, זיו היה פותח ספר ויושב ללמוד. לקראת סיום המילואים, הפלוגה של זיו נכנסה לעזה. במשימה האחרונה, זיו היה הקשר של המ"פ יאיר כהן. הם ראו פיר באחד הבתים, יצאו להכווין את הכוח ולא הפיר התפוצץ אלא הקיר של הבית. זה היה נס מפני שבתוך הבית היו עשרות חיילים. זיו ויאיר וגם המג"ד נתנאל אלקובי נהרגו במקום".
לא האזעקה העירה את אביה ויהונתן לובר בבוקר 7 באוקטובר, אלא דפיקות בדלת. "אמרו לנו שפרצה מלחמה, שצריך לפתוח טלפונים, לבדוק אם יש הקפצות. זה נשמע לנו הזוי ומופרך, הגיעו המון שמועות שנכבש מעבר ארז, שיש חטופים, שהייתה מסיבה. חשבנו שזה דמיוני".
יהונתן, היא מספרת, "היה מילואימניק טרי, הוא עשה רק סבב אחד של מילואים ולא היה לו לאן ללכת. אמרו לו שהוא משויך לצפון, ועוד לא יודעים מה יתפתח, אז עליו לחכות בבית, ארוז ומוכן. בלילה שבין שבת לראשון הוא הוקפץ לשטח כינוס והם עברו תקופת אימונים מאוד מושקעת וחיכו למשימה בצפון".
חודשיים של אימונים ואביה בבית עם עולל פלוס עובר. "ברור שזה לא היה קל, אבל יש ברירה? מלחמה. אחרי חודש וחצי התחלתי להרגיש שאני פול גז על ניוטרל. אני משחררת אותו מכל מה שבעורף ובצבא לא משתמשים בו. שאלתי, 'למה שלא תגיד למפקד שאשתך בשמיני? אני צריכה אותך בבית'. יהונתן הרגיע אותי, 'אל תדאגי, אנחנו ניכנס, אנחנו נחזיר את החטופים, אנחנו ננצח'. וזה בדיוק מה שלא הרגיע אותי".
לבסוף צורפה יחידת המילואים ללוחמי סיירת והם נכנסו לעזה. יהונתן נהרג בחאן-יונס. "הם היו בפעילות של טיהור מבנים. ויהונתן היה נגביסט חוד, הכוח הפותח של הטנקים. לקראת סוף הפעילות, כשהם כבר חתרו לחזור, היו יריות. יהונתן יצא לחפות על הכוח, חטף כדור אחד מצלף ונהרג במקום".
קשר בחבל הטבור
אביה אומרת שבלידה של אמציה עמדו שניים לצידה: "מיילדת מדהימה שבחרתי מראש ויהונתן מלמעלה. הבאתי את התמונה שלו בתיק שארזתי ללידה, אבל בפועל הייתי מאוד מרוכזת בללדת בלי אפידורל ושכחתי להוציא אותה מהתיק. במשך כל הלידה הרגשתי בנוכחות של יהונתן. כשצעקתי 'די!' זה היה לשניהם – גם ליהונתן וגם לעובר. כשצעקתי 'בוא כבר' זה היה גם לעובר וגם ליהונתן.
"בזמן שלחצתי והתאמצתי להוציא העובר יהונתן שמר עליו מלמעלה ושלח לי סימן קטן: אמציה נולד עם קשר בחבר הטבור, מצב מסוכן, והרגשתי ששוב קרה לי נס גדול וזה גם היה הסימן, שאנחנו קשורים".
למה בחרת בשם אמציה?
"התחלנו לחשוב על שמות לפני 7 באוקטובר ויהונתן התחבר לשם הזה. אמציה זה תפילה שהשם יאמץ אותנו אליו ושאנחנו נאמץ את השם אלינו ונחיה במציאות של אמונה שלמה. אמציה זה 'שובו אליי ואשובה אליכם', והפסוק הזה קיבל משמעות מיוחדת מאז המלחמה. העולם כולו נמצא עכשיו בהמון חושך, הרוע מאוד נוכח, וכשמצליחים להנכיח את הקדוש ברוך הוא בעולם הטוב גדל. ואמציה זה גם אומץ-יה, זה תפקידנו כיהודים - להסתער בקרב מתוך אמונה בצד הטוב של העולם".
היא לא שקלה לקרוא לו על שם אביו. "לא רציתי שזה יהיה הסיפור שלו, שיזהו אותו בתור 'הבן של האבא שנהרג לפני שהוא נולד'. כשקוראים לך יהונתן בן יהונתן זה לא משאיר לך אפשרות לבחור מה ועם מי אתה רוצה לשתף".
גם הלל לא הרגישה לבד בחדר הלידה. "כמעט את כל המסע של ההיריון עשיתי לבד, אבל אני בטוחה שזיו היה איתי כל הזמן. הלידה עצמה הייתה מאוד מושגחת, היו איתי שם אמא שלי, ושתי מיילדות של משרד הביטחון, שאחת מהן פגשה אותי בחודש החמישי ועברה איתי את קורס ההכנה ללידה ונתנה לי תחושה של יציבות".
לא חשבת לקרוא לבנכם על שם אביו?
"לא, מפני שהנשמה של זיו עדיין כאן. הגוף שלו לא, אבל הנשמה שלו עודנה. החלטתי לקרוא לו אריאל אביה. אריאל הוא שם ששנינו רצינו, אמרנו שהוא יתאים גם לבן וגם לבת. את אביה הוספתי מפני שהוא הבן של אביו.
"אריאל נולד לפני תאריך הלידה המשוער, כאילו אמר לי 'אמא, זה היום שלי, היום אני יוצא'. הוא נולד בי"ז באלול, ביום ו', יום שישי, שבצירוף האותיות נוצר 'זיו'. מבחינתי זה היה אלוקי".
נפילת בעלך לא סדקה את האמונה שלך?
"אמונה זה לא משהו שיש אותו או אין אותו. אמונה היא שריר שדורש כל הזמן עבודה, את כל הזמן צריכה למצוא את עצמך בתוכה. יש לי קשר חי עם הקדוש ברוך הוא, אני מפנה אליו את הכעס שלי וגם את הכרת התודה. קטונתי לדבר על השם יתברך, אני לא חושבת שהוא רוצה שבית יהודי יתפרק, שאיש ואישה יאבדו אחד את השנייה, אבל זה חלק מהסיפור של עם ישראל. רק הקדוש ברוך הוא מבין את גודל שברי ואת החלל שבלב".
אביה, כדתייה יותר קל לך להתמודד עם השכול?
"אני לא יכולה לדעת כי מעולם לא הייתי לא דתייה, אבל אני מרגישה שהאמונה נותנת לי המון משמעות ועוזרת לי להתמודד. יש לי בהירות מוחלטת שהכל טוב, הכל קורה בסדר האלוהי, אין טעויות. אני לא רואה את כל מה שבורא עולם רואה ויודע, אבל בהסתכלות שלו זה נכון וזה טוב.
"למרות שהכאב קשה משאת, אין לי ספק בבורא עולם. זה אותו השם שעשה לי נס כשהביא לי את בעלי. לא יכול להיות שמצד אחד השם ירצה לעשות לי הכי טוב ויזמן לי את אהבת חיי ואז, אחרי שנתיים, הוא יגיד 'בא לי לגלגל אותך מכל המדרגות'. ההתנהלות היא זהה – יש דברים שלא רואים מכאן ואין לי שאלות".
גם כשאת בגיל 23 הופכת לאלמנה פלוס שניים.
"זו אמונתי. המוות הוא סוג של לידה. כמו שאני מוכנה לסבול את כאבי הצירים מפני שאני יודעת שהם לא לחינם, שבסופם אני אחזיק תינוק ביד, כך אני מקבלת את הסבל שבשכול. הוא לא לחינם במובן של 'לא לשווא', הוא יוביל לתוצאה מופלאה שלמענה שווה לסבול".
הטוב ממגנט
אביה כבר מזהה את ניצני האופק הוורוד. "אנחנו צועדים ביחד לתקן את העולם ולהיות טובים יותר. אני רואה את זה באחדות, ברגישות אחד לשני, בקבלה, באהבה, ברצון הטוב שנרקם בעם, אני רואה שכל אחד כואב את כאבו של האחר".
וכשאת רואה את בחורי הישיבה החרדים רוקדים לצלילי "נמות ולא נתגייס"?
"אני ממש מרגישה שזאת זכות להתגייס, זאת זכות לקחת חלק בעם ישראל וזאת זכות להיות שותף במה שאנחנו עוברים. לכן אני מרגישה 'חבל, ההפסד כולו שלהם'. אני לא צריכה לשכנע את אלה שמסרבים להתגייס. כשאתה מאמין בדרך שלך אתה לא צריך לשכנע אחרים. זה מוטיב חזק ביהדות. אני לא מתחילה לדפוק על הדלתות של בתי הגויים ולהגיד להם, 'אתם חייבים להיות כמונו'. אני מאמינה בטוב שלי, טוב לי עם מה שאני בוחרת, אני שלמה עם זה, ומי שבוחר אחרת בעיניי זה הפסד שלו".
אז לא מפריע לך אי-השוויון בנטל? שאין חוק גיוס שוויוני לכולם?
"בעיניי זה לא נטל. אני עושה את זה כי אני מאמינה בזה ומפני שזה טוב לי, ומי שלא רואה את זה ככה זה שלו. אני חושבת שהמלחמה על החוק הזה לא תוליד דברים טובים".
למה את מתכוונת?
"בחורים יתגייסו רק בשביל לסמן וי, אולי הם יפחדו מסנקציות, וזה לא 'יותר טוב מכלום'. הם לא יהיו מורעלים, הם לא יהיו צהובים, הם לא יהיו מעבר. חייל שהולך לקרב צריך להאמין בזה, צריך לרצות את זה. יהונתן רב עם המפקד שלו כדי שיכניס אותו לעזה, הוא לא היה מוכן לחזור הביתה. חודשיים של אימונים והוא לא היה מוכן לסיים את זה ככה, בלי להגיע לחזית. גם בתוך הקרב, החבר שלו בא לצאת ויהונתן אמר לו, 'לא, אני יוצא לפניך, יש לי כוח יותר חזק, אני עם הנגב'. זה צבא חזק, זה צבא שמנצח.
"צבא שבו כל אחד אומר, 'אני סחבתי, עכשיו תחליף אותי' זה לא צבא שיגיע לאן שהוא, אז מה הטעם לריב איתם? זה לא יעזור. הם יתגייסו בלי לב. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לחזק את צדקת הדרך ואת המטרה כדי שכל אחד יאמין שהוא עושה את הכי טוב וירצה לעשות את הכי טוב".
את נאיבית.
"לא, הטוב ממגנט. את יודעת כמה חרדים התגייסו אחרי ששמעו על יהונתן? הם אמרו לנו, 'לא התגייסנו בגלל שעשו הפגנות והיו צעקות, אלא כי ראינו חייל שמצליח להחזיק את העקרונות שלו, ירא שמיים ולומד תורה שלא מתפשר על שום דבר, ויוצא להגן על המדינה'. הדרך היחידה לגרום לדברים לקרות היא באהבה, בעוצמה, לא במלחמה.
"יכול להיות שזווית הראייה שלי פחות מקובלת, אבל אני רואה את העם שלנו כמשפחה. יש תפקידים שונים ומגוונים שחייבים להתבצע כדי שהמשפחה תהיה טובה ובריאה וככה גם במדינה. יש את האנשים שצריכים להיות חזקים בעורף, ויש את האנשים שצריכים להיות חזקים בחזית, יש המון חלקים שמרכיבים את הדבר השלם.
"אז אני באמת באמת מאמינה שכל אחד צריך בכנות לרצות להיות חלק מהדבר הגדול הזה, לדעת את היכולות שלו, את החוזקות ואת החולשות שלו, ושם לעשות את המקסימום. אני לא נכנסת לפנקסאות וחשבונאות, אני לא חושבת שזה מוליד משהו חיובי, צריך לחכות עד שהאהבה תתעורר מעצמה".
להלל כואב לשמוע את שירת "נמות ולא נתגייס". "יש שני צדדים למציאות המורכבת שאליה נכנסנו ושניהם חייבים לעבור תיקון גדול. החרדי אומר 'בלעדי התורה אני משול למת, אז אם באים לקחת ממני את התורה ולשנות אותי אני חייב להגן עליה'. בצד השני יש צבא שאמור להגיד, 'אנחנו לא רוצים לשנות אתכם. אנחנו צריכים אתכם כחיילים בדיוק כמו שאתם, עם האמונה שלכם ועם דרך החיים שלכם'. וזה, לעניות דעתי, לא נאמר מספיק. אם זה ייאמר ויתבצע אני בטוחה שגם החרדים יהפכו ללוחמים שמגינים על המדינה".
אולי גם את נאיבית.
"אולי, אבל גדלתי בבית של צבא. אבא שלי הוא גם איש תורה וגם איש קבע. אלוף משנה במיל'. גם הוא וגם אחי הגדול נלחמו בעוטף. עכשיו אבא שלי הוא חלק מהחטיבה החרדית החדשה, 'חשמונאים', שמטרתה לתת לחרדים מסגרת שתאפשר להם לשרת בלי נשים, עם זמנים לתפילה".
הבנים שלכן ישרתו בצבא?
"בטח", אומרת אביה. "אני רוצה לגדל אותם להיות אנשים שרוצים להיות חלק ממה שקורה, שלא מסתכלים מהצד ואומרים 'שמישהו אחר יעשה'. אני רוצה שהם יקומו לקשישה באוטובוס ואני רוצה שהם ירוצו לקרב. אני רוצה לגדל ילדים עם אחריות לאומית לא ממקום של נטל וסבל וחובה, אלא ממקום של אכפתיות ואמונה".
"לא הייתי יכולה לשבת בבית שלי עם בעלי, רגל על רגל, כשבחוץ יש מלחמה", מוסיפה הלל, "וזה לא משנה אם הייתי דתייה או חילונית. איזה חיים אלה בלי מהות, בלי ערך ובלי משמעות. זיו לא קרא לקדושי המלחמה נופלים, אלא מתעלים, כי 'לא נופלים על הארץ אלא מתעלים עליה'.
"מבחינתי, זה השיעור שכולנו צריכים ללמוד מ-7 באוקטובר. שכולנו עם אחד, שכולנו רוצים שהמדינה הזאת תהיה בית בשבילנו, ולכן כל אחד נותן הכי הרבה שאפשר. אני סומכת על כל אישה שנותנת כמה שהיא יכולה. כשהיא יכולה פחות אני אתן יותר וביחד זה יעבוד".
