"נולדתי בשנת 1933 בליטא. עם פלישת הגרמנים, בשנת 1941, ניסתה משפחתי להימלט לרוסיה במשאית צבאית. חיילים ליטאים גילו אותנו והעבירו אותנו ל'כלא המבצר השביעי', מקום שנודע לשמצה בקובנה. אמא שלי שיכנעה את אחד הקצינים שבעלה היה קצין בצבא הליטאי במלחמת העולם הראשונה, וכך הצליחה לשחרר אותנו מהכלא.
"בתמורה המשפחה שלי נדרשה למסור את רכושה ונשלחה לגטו סלבודקה, ובהמשך למחנה עבודה שבו עברו האם והאחיות למתחם הנשים ואני ואבא שלי הועברנו למתחם הגברים. אבא נשלח לעבודה. יום אחד, כשהבין שחיילי אס-אס באו לאסוף ילדים להשמדה, הוא מיהר להחביא אותי ועוד ארבעה ילדים ולמעשה במעשה זה הציל אותנו.
1 צפייה בגלריה
("בזכות ראיון בעיתון מצאתי את אמי ואחותי, שגם שרדו". ארנולד קלאבס ליד גדר התיל של אושוויץ | צילום: זיו קורן)
"בגיל 10 כבר יצאתי לעבודה כדי שלא ימצאו אותי במחנה. בהמשך הופרדתי מאבא ונשלחתי למחנה דכאו בקבוצה של 131 ילדים. לאחר שבועיים, באוגוסט 1944, הועברנו למחנה בירקנאו ונשלחנו היישר לתאי הגזים. אלא שממש ברגע האחרון שמעתי נער בעל תושייה וחייל אס-אס אומרים שהם זקוקים לעובדים. אותו נער הדריך אותנו, הילדים, להתנהג כבוגרים, וכך הצלחנו להילקח לעבוד במחנה. מאוחר יותר עברתי כנגד כל הסיכויים את הסלקציה של ד"ר מנגלה ונשארתי בבירקנאו עד תחילת ינואר 1945. שרדתי גם את צעדת המוות, בלי אוכל ובלי בגדים חמים. אבא שלי לא שרד, הוא נרצח בדכאו.
"לילה אחד הפציץ חיל האוויר האמריקאי את המחנה שבו שהיתי. בבוקר התברר שהמחנה נהרס, מסביב היו הרבה גופות שרופות. חלק מהאסירים בינינו היו כל כך מורעבים עד שנאלצו לאכול מהגופות. זה היה המראה הכי מזעזע שראיתי בחיי.
"לאחר השחרור הגעתי לבית יתומים ברומא, איטליה. הייתי אז נער צעיר בן 12 שלא יודע קרוא וכתוב. ראיון שעשו איתי בעיתון מקומי הוביל למציאת אחותי ואמי, ששרדו את התופת והגיעו לבודפשט אחרי המלחמה. המפגש היה מרגש ביותר, מפגש שאני נוצר בזיכרוני עד יומי האחרון.
"אחרי ארבע שנים באיטליה עברתי לשיקגו, שם למדתי רפואת שיניים. התחתנתי בשנת 1973 עם אשתי בתיה ז"ל. נולדו לנו שני ילדים, איליי וטניה.
"רק לפני חמש שנים, אחרי שבתיה הלכה לעולמה, עשיתי עלייה והיום אני גר בירושלים ליד ילדיי ונכדיי שעשו עלייה כמה שנים לפניי.
"לכאן לא הגעתי אף פעם מאז המלחמה. כעת, כשרגליי דורכות על האדמה המקוללת של מחנה אושוויץ-בירקנאו הארור, אני סוף-סוף מרגיש ניצחון מוחלט. כי הפעם אני שוב כאן - אבל עם שני ילדים ודור ההמשך שלי, נכדיי האהובים. זה לגמרי ניצחון עבורי.
"7 באוקטובר היה סוג של פוגרום נוראי ביום אחד, אבל בבירקנאו בפחות משעה אחת נרצחו יותר יהודים. ויש עוד הבדל: בשואה הבנתי, כשהגעתי לבירקנאו, שהשטן ריכז את כל היהודים מכל רחבי העולם כדי להשמידם, ולא היה לנו אז צבא. לא הייתה תקווה. בתופת שעברה המדינה שלנו ב-7 באוקטובר, למרות כל הזוועות ולמרות שעדיין יש לנו חטופים שחייבים לחזור הביתה, הם שומעים כל הזמן את ההפגזות של צה"ל. הם יודעים שיש צה"ל. מה שלנו לא היה בשואה". n
בתופת שעברה המדינה שלנו ב-7 באוקטובר, למרות כל הזוועות ולמרות שעדיין יש לנו חטופים שחייבים לחזור הביתה, הם שומעים כל הזמן את ההפגזות של צה"ל. הם יודעים שיש צה"ל. מה שלנו לא היה בשואה"
