יוסי חבני, סוכן מכירות מנס-ציונה, אב לשלושה, איבד את בתו שקד בנובה ב-7 באוקטובר:
כל יום אני פוגש את הלב הגדול של העם הזה. אבל בגלל ההנהגה הלב חתוך לשניים. איפה המבוגר האחראי במדינת ישראל? האם אתה יכול להיות המבוגר האחראי?
"יוסי היקר, אין כאב גדול מזה. שקד היא של כולנו ואני מבקש לנחם אותך ואת משפחתך. אני רואה את עצמי כמבוגר האחראי ועושה ככל שביכולתי להיות המבוגר האחראי. יש פילוג ויש ויכוח גדול בתחומים שונים, ובתוך זה אני מנסה, בכל יום, להיות הקול שדורש איחוי – ולא זה שמחריף. אני לא מבטיח פתרונות קסם, אבל מבטיח לעשות מה שאני יכול – כדי שהלב הזה, של העם שלנו, לא ייקרע לגמרי ולא אפסיק, גם אם אהיה האחרון.
ובשבילך – ובשביל שקד – אני מתחייב להמשיך לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, רחבה, מגוונת. לא כדי להאשים, אלא כדי להבין, ללמוד ולהפיק לקחים. כדי שלמשפחות יהיה מקום להציג את עמדותיהן וכאבן הנורא וכדי שתהיה לכולנו תקווה והחלמה לאומית".
אסי מדואל, נהג מונית מראשון-לציון, אב לארבעה:
מה היה הרגע הכי מאושר והכי עצוב שלך עד עכשיו כנשיא?
"הרגעים הכי קשים שלי הם כשהורים שכולים מספרים לי שהפילוג בעם קורע אותם מבפנים, וגורם להם לתהות אם מותם היה לשווא. רוחמה, אמו של יוסי הרשקוביץ ז"ל הגיעה באוטובוס במיוחד לבית הנשיא ושאלה אותי – בשביל זה יוסי מת? זו תחושת שבר שאי-אפשר להסביר, כאב עמוק ובלתי נסבל. שיהיה ברור – אף אחד לא נפל לשווא.
והרגע הכי מאושר? לראות פצועים וקטועי רגליים שליווינו בהליך השיקום הולכים פתאום יותר מהר ממני, וכמובן, החיבוק לשורדי השבי, אלו שתמונותיהם חקוקות בליבנו. רגע המפגש עם אוהד בן עמי, עם לירי אלבג ועם רבים אחרים זכורים לי במיוחד".
הדס אלכסנדר, אם לשניים מהיישוב חשמונאים, שבעלה מעל 400 ימי מילואים בגולני, ומגויס גם היום:
אין חלוקה שווה. יש את אלה שהצו 8 נופל עליהם ואלה שלא. איפה אתה לוקח חלק במאבק לחלוקת הנטל? זה שהבן שלך לחם בעזה, ואחרים בני גילו לא גויסו, לא צרם לך?
"הבן שלי וחבריו לחמו בעזה תקופה ארוכה. מיכל ואני רואים מקרוב מה עובר על בני המשפחות, על הילדים, על הכתפיים שנשאו ונושאות את ביטחון המדינה הזאת מאז תחילת המלחמה. אתם התקווה שלנו, נשות חיילי המילואים, שלקחתן על עצמכן לעלות על מדים שקופים. אתן המנוע האחורי, הקריטי כל כך לשמירה על חוסנם של חיילנו בחזית. אין לי אלא להעריץ ולהצדיע לכן. רעייתי מיכל עוסקת ברשת הביטחון והדאגה לאנשי ונשות מילואים לתמיכה בלחימה הממושכת.
לגבי השירות בצה"ל - אין זכות גדולה מלהגן על המדינה. זו זכות שהיא גם מצווה עצומה. זה מחייב שינוי, והשינוי טוב שיבוא בהידברות ככל שניתן. אני חושב שהבשורה כמו חטיבת 'חשמונאים' שהוקמה לפני מספר חודשים זה כיוון חיובי וחשוב".
גלי עידן, מרמת-השרון, אם לבן 16, סמנכ"לית פיתוח עסקי:
כשאתה מביט קדימה וחושב על המדינה שהנכדים שלך יגדלו בה, אתה אופטימי? יש לנו את היכולת לתקן ולבנות עתיד משותף או שאין דרך חזרה?
"אני חד משמעית אופטימי. אני מאמין בנצח ישראל, בחובה לפעול למענו, אני מעריץ את העם הזה ומאמין ביכולת שלו להתגבר על כל המשברים והחששות העמוקים שמלווים אותו. זו תקופה שנעבור אותה, אני מאמין בכך מכל הלב.
"גם עכשיו, דווקא עכשיו, אני מאמין שיש לנו את הכוחות – אם רק נבחר באחריות ובאחדות, במקום בייאוש ובפירוד. אין לנו מדינה אחרת – אז נעשה אותה כזו שנרצה להוריש הלאה".
אבנר יציב, יועץ ארגוני משורש, אב לשלושה, שני הבנים לוחמים:
האם אתה יכול להצביע על התרחשות או גבול שייחצה שיביאו אותך להציב אולטימטום או נכונות לסיים את תפקידך?
"בוודאי שיש לי קווים אדומים שאפעיל אם חלילה נגיע אליהם. דווקא עכשיו, כשהאמון מתערער, כשהחברה סוערת – אני מרגיש שהשליחות שלי היא להתמיד. להיות הגשר ובוודאי להיות על הגשר. אני שמח שבית הנשיא הוא בית שלא מחרים, פועל לאחדות, שבו מתקבלים מכל הקשת, גם אם מדובר במחלוקות עמוקות".
סמ"ר נ', לוחם בכפיר, מצטיין נשיא לשנת 2025:
מה אתה חושב על הדור של היום לעומת זה של פעם? והאם היום הוא באמת דור הניצחון?
"סמ"ר נ', אתה והחברים שלך – אתם ההוכחה החיה שדור הניצחון הוא עכשיו. אני מתפעם מהדור הזה, דור הגבורה, דור מדהים שייזכר לדורות, והוא בוודאי לא פחות מהדור של פעם. אני רואה אתכם – ונושם תקווה. אתם דור שמבין שגבורה זו גם אחווה, גם אחריות, וגם לב. נפעמתי לראות חיילים צעירים, שבקושי סיימו הכשרה, נכנסים לקרבות בעזה ולבנון בתעוזה וללא מורא. אתם תובילו את המדינה למקומות טובים יותר".
יובל לב מרמת-השרון, אבא לשישה, מומחה לאסטרטגיה ושיווק:
איך יכול להיות שאתה, שיכול להתראיין בכל כלי תקשורת בעולם, לא הפכת להיות השופר למען שחרור החטופים בכל העולם ובארץ? איך אתה לא עומד על כל במה אפשרית וזועק בלי הפסקה להשבתם?
"אני מפעיל מדי יום ביומו את כל יכולותיי, את כל הכלים כדי להביא לשחרור החטופים, לא מעט פעמים מאחורי הקלעים. לעיתים מאמצים מאחורי הקלעים הניבו הרבה יותר מראיונות והצהרות. מעבר לכך, כל יום, מעל כל במה, אני זועק לשחרור החטופים. כל יום אני מדבר עם מנהיגים חשובים של מדינות על שחרור החטופים וכמובן מקבלי ההחלטות. כל יום אנחנו פוגשים ויושבים עם משפחות חטופים והם הפכו להיות חלק מהמשפחות שלנו. אין משימה דחופה יותר משחרור החטופים ואני פועל לכך מסביב לשעון".
מירי ערמון, מנהלת רכש ויבוא, דור חמישי במטולה, מפונה שעדיין לא חזרה לביתה:
איך אתה רואה את עתיד ההתיישבות הכפרית החקלאית ביישובי הגבול, בהתחשב בתפקודה של הממשלה עד כה?
"כפי שאת יודעת, במהלך כל התקופה, מטולה הייתה בליבי ובמעשיי. היינו בה כמה פעמים במלחמה, גם תחת אש, ואנחנו מנסים לתמוך ביישוב בכל דרך. אבל, מירי, את מדברת לא רק בשם מטולה – אלא בשם הגבול כולו בצפון ובדרום, שבעדיפות עליונה אצלי. את דור חמישי, והלב שלך עדיין מחכה לשוב הביתה. ההתיישבות בגבול איננה שוליים – היא החזית והיא הלב. טרומפלדור צדק כשקבע כי 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. זו לא רק שאלה של ביטחון – אלא של ערכים, של זכות קיום. אני מצפה מממשלת ישראל להציב את חזרתכם הביתה כמשימה לאומית מדרגה ראשונה".
