1 "אנחנו לא יודעים מה הנשמות הקדושות האלה עושות שם למעלה", אמר לי ישראל פניגשטיין, סב שכול. נכדו מעוז פניגשטיין, תושב סוסיא, נפל בצפון הרצועה בדצמבר 23'. ופתאום ישראל קיבל דרישת שלום מרגשת.
לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, שמעתי זאת ממשפחות שכולות רבות. את התחושה שיותר מ-1,800 נשמות יקרות נוכחות פה במובן מסוים, שולחות כוחות ומסרים, סוגרות מעגלים. הנה הסיפור שסיפר לי ישראל.
1 צפייה בגלריה
החופה של בנג'י ואליענה, ישראל, מעוז פניגשטיין, נתן שרנסקי
(צילומים: AP/Efrem Lukatsky ,Shutterstock/Avi Rozen)
כשמעוז נכדו היה ילד, הוריו אלעד וצורית היו בשליחות במונטריאול מעוז למד שם בבית ספר יהודי, "היברו אקדמי". איתו בכיתה למדו בנימין (בנג'י) פרידמן ואליענה רוהר, אבל הם לא שמרו על קשר. השנים חלפו. אחרי שמעוז נפל, אליענה ההמומה פנתה לקבוצת הווטסאפ של בוגרי ביה"ס, והציעה להנציח אותו. היא סיפרה שהיא מתחילה לגייס כסף כדי להדפיס עותקים מ"מסילת ישרים", שכתב רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. זה הספר האהוב על מעוז, מלא דברי חוכמה ומוסר עתיקים וקדושים. אליענה כתבה שהעותקים ייתרמו לבית הספר שבו כולם למדו ביחד, ולעוד מקומות, כדי שכמה שיותר אנשים ילמדו לעילוי נשמתו. אמרה ועשתה. הספרים הודפסו. בנג'י קרא, וכתב לאליענה הודעה פרטית: "אני טס בעוד כמה ימים לישראל, למשלחת התנדבות. תני לי עותק ואתן אותו למשפחה של מעוז, שיראו מה עושים לזכרו".
את ההמשך נצטט מהחופה של אליענה ובנג'י, שנערכה לאחרונה בקנדה. הרב זלי קליימן, שחיתן את הזוג הצעיר, סיפר שם כך: "בדרך לטיסה, בנג'י עבר בבית של אליענה. הוא לא ידע שזה הדייט הראשון שלהם! זה הרגע שבו הנשמות שלהם התחברו. הנשמה של מעוז מחברת את שניכם. הוא השדכן. הרי למדתם ביחד 12 שנים, ומעולם לא דיברתם שיחה אחת משמעותית. והנה, התחברתם בזכות הגיבור הזה ובגלל האהבה שלכם ללימוד תורה. זה לא הסיפור הפרטי של בנג'י ואליענה. אנחנו כולנו חלק מדבר גדול מאוד".
הרב המשיך את החופה בתפילה למען החטופים, החיילים וכל עם ישראל. כעבור כמה ימים צילצלתי לבנג'י. הוא אישר כל פרט ואמר שישמח שהדברים יתפרסמו בישראל, כדי שאנשים יבינו עד כמה מעגלי ההשפעה של מה שקורה כאן כעת הם רחבים. הוא ואליענה בני 26, היא מסיימת את לימודי הרפואה בקרוב, ואז הם מתכננים עלייה.
בעודי כותבת את הדברים, פורסם גם כי אודיה, אלמנתו של מעוז, התארסה. אנחנו באמת לא יודעים מה הנשמות הקדושות עושות שם למעלה.
2 "למה הישראלים כל כך שמחים?". זו כותרת המאמר שפורסם במגזין האמריקאי "טאבלט" לפני שבועיים. כדאי לפרסם את הדברים גם בעברית, בישראל. נתן שרנסקי, אסיר ציון לשעבר, וגיל טרוי התבקשו להסביר לקוראים בארצות-הברית את הנתונים המדהימים: ישראל במקום השמיני בדוח האושר העולמי לשנת 2025. מדינות אחרות שנמצאות במלחמה הן הרחק מאחור בדירוג: אוקראינה במקום ה-111 ולבנון שלישית מלמטה, במקום ה-145. בריטניה במקום ה-23 וארצות-הברית במקום ה-24 בלבד. מה קורה כאן?
השניים מונים שלושה נימוקים, שכולנו רואים סביבנו. ערב יום העצמאות, כדאי לשים אליהם לב במיוחד.
ראשית, ילודה. התגובה ליותר מ-1,800 הרוגים ישראלים היא בייבי-בום. לא אחרי המלחמה, אלא תוך כדי. במערב, לעומת זאת, שיעורי הילודה צונחים. הישראלים מאמינים בחיים.
שנית, מסורת. 96 אחוז מהיהודים בישראל השתתפו בשבוע שעבר בטקס העתיק ביותר בעולם המערבי: ליל הסדר. יהודים לא נזכרים בהיסטוריה שלהם, הוא כותב, הם חיים אותה וממשיכים אותה. תפילות, שירים, אוכל ומנהגים – גורמים להם לראות את עצמם כמי שנגאלו באופן אישי בחג הזה. ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון כבר כתב "אף עם מעולם לא התעקש בצורה נחרצת יותר מהיהודים שלהיסטוריה יש מטרה ושלאנושות יש תכלית". למרות כל המחלוקות הפוליטיות, רובם של הישראלים הם עדיין משפחה אחת גדולה ששומרת על המסורת שלה.
ושלישית, אופטימיות, תקווה, הסתכלות לעתיד. מחקרים שונים מראים שמגפת דכדוך מכה בצעירים האמריקאים. הם איבדו את גאוותם באומה. הישראלים, מנגד, מרגישים שהם ממשיכים יחד קדימה. הוא מספר על פרויקט "שורשים" שנפוץ בארץ, וגם על האבל הישראלי הייחודי – אלפים מגיעים לנחם משפחות שכולות, גם בלי להכיר אותן, וכמעט כל משפחה בוחרת בהנצחה לטובת החברה. סטיקרים עם ציטוטים קצרים ומשמעותיים של הנופלים מכסים את ישראל. שרנסקי מזהה פה את אותה רוח שחש בסיביר, בכלא, מול הקומוניזם – האסירים שהייתה להם זהות, משמעות והיסטוריה היו שותפיו החזקים מול הסוהרים. הם ששרדו. הוא קורא למערב לחזק את הקהילה, הפטריוטיות והמסורת. ללמוד מהמדינה היהודית הקטנה. לתפארת מדינת ישראל.
3 כמה תזכורות:
• השבת הקרובה נקראת "שבת מברכים" כי מברכים בה את חודש אייר, שיתחיל בשבוע הבא. בנוסף, אנחנו בעיצומה של תקופה מיוחדת - ספירת העומר, עד לחג השבועות.
• פרשת השבוע היא פרשת שמיני, השלישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת באירוע חגיגי ומרגש: חנוכת המשכן, המרכז הרוחני של העם. זה קורה ביום השמיני, אחרי שבעת ימי הכנה, ולכן זה שם הפרשה. אהרן הכהן מברך את העם ב"ברכת הכהנים" המפורסמת, והשכינה שורה על המשכן, על העם.
• אבל המעמד המרגש הופך לטרגדיה: שני בניו של אהרן הכהן מתים, כיוון שהקריבו "אש זרה" במשכן, כלומר פעלו בניגוד להוראות ולמצוות שקיבלו. אהרן הופך לאב שכול, והתורה מתארת את התגובה שלו בשתי מילים מפורסמות: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מול האסון שקורה לו, אהרן שותק.
• העם כולו מצטער בצערו של אהרן ("וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'"). מתוך האסון הוא חוזר אל החיים, והתורה מתארת כיצד עבודת המשכן נמשכת.
• ולקראת סוף הפרשה, מופיע רצף של מצוות והוראות חשובות וקדושות, עד היום: דיני הכשרות. מה החיות שמותר לאכול ומה אסור? כיצד השמירה על כך תגביר את הקדושה בעם? גם אחרי אלפי שנים המילים האלה קשורות לצלחת ולמטבח בבתים יהודיים בכל רחבי העולם.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "רוב יהודי העולם אומרים שהמרכיב הראשון בזהות שלהם הוא השואה. זה עצוב. אסור לבסס את הזהות שלנו רק על אויב חיצוני. אנחנו לא מבוססים על שואה, אלא על גדולה. על הבשורה לאנושות. העולם לא רוצה את המסכנות שלנו. הוא מחכה לשמוע את הקול היהודי הייחודי. אם הרוע המוחלט מסמן אותנו בכל דור כאויב שלו - מה התפקיד שלנו?". (הרב פרופ' יונתן זקס)
