בנובמבר 2019 החליט היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו, והארץ הייתה תוהו ובוהו. לעיתים רחוקות מחולל כתב אישום אחד מהומה כזאת בחייה של מדינה: הראשון שהשתנה היה הנאשם – הוא היה לאיש עוד יותר רדוף, מריר ומסוגר משהיה בעבר; הייצוג של המפלגה שלו בממשלה ובכנסת השתנה פלאים ושיקף את השינוי שחל בו. היא הייתה לכת של אומרי הן וכהניסטים; שינויים דמוגרפיים ותרבותיים הואצו בבת אחת. החברה כולה התפצלה לשבטים שמסוגלים – עדיין – ללחום יחד אבל בכל נושא אחר תהום פעורה ביניהם.
שלשום פגשתי את מנדלבליט, היום פרופסור, דיקן הפקולטה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן.
כאשר קיבלת את ההחלטה, שאלתי, האם העלית על דעתך מה תהיה ההשפעה שלה.
"חשבתי שיקרו דברים לא טובים", אמר. "לא העליתי על דעתי עד כמה המצב יידרדר. הסיפור לא נגמר בנתניהו. מתגלגלים היום רעיונות לחוקים שנותנים חסינות מחקירה גם לשרים וחברי כנסת.
"האם הייתה אפשרות אחרת? התשובה היא לא. כאשר יש ראיות שמבססות סיכוי סביר להרשעה, והעניין הציבורי קיים, זה מחייב. אי-אפשר להימנע מזה. אסון יותר גדול היה נגרם אילו הייתי חושב שיש ראיות, ולא הייתי מגיש כתב אישום".
נתניהו, אמרתי, ראה מה קורה בארצות-הברית, מדינה שהוא מעריץ. בנובמבר האחרון התקיימו שם בחירות לנשיאות. טראמפ זכה, ומיד נסגרו כל התיקים הפליליים נגדו. הוא טוהר בקלפי. גם אני זכיתי בבחירות, אומר נתניהו. למה הוא כן ואני לא.
"כל מדינה והשיטה שלה", אמר מנדלבליט. "אני לא מתכוון לנתח עכשיו את המעלות ואת החסרונות של שיטות משפט שונות".
האם לקחת בחשבון את התגובה האפשרית של נתניהו ושל הביביסטים, שאלתי.
"לא התעסקתי בעניין הזה", אמר. "אם יש חשדות, צריך ללכת לפי הדין, להגיע לחקר האמת".
כל מוצאי שבת, אמרתי, התקיימה בתקופה ההיא הפגנה נגדך בכיכר גורן, סמוך לביתך בפתח-תקווה. המפגינים היו אנשי קבוצת קריים מיניסטר. הם האשימו אותך בקנוניה עם נתניהו.
"זה מה שקורה כשרוצים להגיע להישגים פוליטיים באמצעות מהלכים משפטיים," אמר. "בהמשך באו להפגין נגדי בטענות הפוכות".
הצמידו לך אבטחה בתקופה ההיא, אמרתי.
"כן", אמר. הוא לא שמח להיזכר.
אמרת שקיבלת את ההחלטה על כתב אישום בלב כבד, אמרתי. אם הכל היה כל כך ברור, מדוע ליבך היה כבד?
מנדלבליט חזר לאחור. "כשהופעתי בוועדת גרוניס (הוועדה בראשות נשיא העליון לשעבר שבודקת מועמדים לתפקיד היועץ), נשאלתי איך אנהג אם אגיע לחקירה של ראש ממשלה. אמרתי שאני מאוד מקווה שזה לא יקרה. לא רציתי להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה בכלל ונגד ראש הממשלה הזה במיוחד".
אפשר להבין את הקושי, אמרתי. היית מזכיר הממשלה של נתניהו. הערצת אותו.
"חשבתי שהתפיסה האידיאולוגית שלו נכונה", אמר. "הוא איש חכם מאוד. הוא מקשיב לדעותיהם של אחרים אבל בסוף מחליט לבד – בדרך כלל החלטות טובות, לטובת המדינה".
אני תוהה אם החקירה שינתה אותך, אמרתי. האם התעוררת בוקר אחד ואמרת, הוא לא האיש שהכרתי והערצתי, הוא עבריין. חשבתי שזה מה שקרה לרוני אלשיך, המפכ"ל בתקופה ההיא.
הוא חייך. "זה לא נכון לגביי", אמר. "לא הייתי במקום של לחשוב עליו כעבריין".
האם השתנה היחס שלו אליך, שאלתי. הרי המשכתם לעבוד יחד, הוא בתפקידו, אתה בתפקידך.
"הרגשתי בשינוי ביחס אליי וגם ביחס לדין", אמר. "התחיל שינוי מעמיק ביחס שלו לציות לחוק: במקום נאמנות למדינה, נאמנות אישית. זה הלך לכיוונים מאוד לא ממלכתיים. קרה כאן משהו שהוא אולי יותר גרוע מהעניין הפלילי".
אתה מתכוון להפיכה המשפטית, אמרתי. מקובל לומר שהסתירו את תוכנית ההפיכה מהציבור. זה לא נכון – סמוטריץ' ורוטמן הציגו את התוכנית לפני הבחירות במסיבת עיתונאים חגיגית שכינסו בכפר המכביה. הכל היה שם, בחוברת צבעונית, בניסוחים מבית היוצר של פורום קהלת.
"יש לי פחות טענות לרוטמן ולסמוטריץ'", אמר. "הם חרתו את המלחמה במערכת המשפטית על דגלם. אני לא חושב שזה היה המצב בליכוד. לא על זה הליכוד ניהל את הבחירות.
"השלטון לא שייך לממשלה אחת או לאדם אחד. הוא ניתן לאנשים האלה כפיקדון. הם צריכים לכבד את זה. בבית המשפט העליון יושבת חבורה גדולה של שופטים שמרנים. אף אחד מהם לא מקבל את התפיסה של לוין ורוטמן – גם לא נעם סולברג".
הם אומרים שהם באים לשנות, אמרתי.
"זאת הפיכה מקצה לקצה, רבולוציה, לא אבולוציה", אמר. "מנחם בגין אמר, אני מכפיף את עצמי לרשות השופטת מרצון. לא שוויון בין הרשויות – עליונות המשפט. אומרים לי שלא חוכמה להביא ציטוטים כאלה מהתקופה שבה בגין ישב באופוזיציה. באופוזיציה קל לדבר. אבל ב-1979, כשבגין היה ראש ממשלה, הוא אמר שהיועץ המשפטי לממשלה קובע לנו את הדין. כך גם רבין, שציית ליועץ המשפטי אהרן ברק והתפטר כשהתגלה חשבון הדולרים".
הפתעה חיובית
האם חשבת אי פעם שראש השב"כ ימרוד בראש הממשלה, שאלתי.
"מה שעשה רונן בר היה בשבילי הפתעה חיובית", אמר. "כשראש ממשלה רוצה לסיים את כהונתו של ראש שב"כ, יש תהליך שהוא חייב לכבד. אומרים לי, זאת פרוצדורה, עניין פורמלי. כשאתה נכנס לפרוצדורה אתה מגלה את המהות.
"ב-7 באוקטובר כולם היו צריכים ללכת, גם רונן בר, גם נתניהו. הסיפור ביניהם מתחיל שנה אחר כך, ב-5 בנובמבר 2024. נתניהו מפטר את גלנט ומודיע שלא ייגע באף אדם נוסף בזרועות הביטחון. ואז מתגלות הפרשות שנחקרות בלשכתו. יש כאן בעיה שצריך לברר אותה. בשביל זה קיימת ועדת גרוניס השנייה, למינוי בכירים".
אילו אתה היית ראש שב"כ, האם היית נוהג כמוהו, שאלתי.
"הייתי אמור לנהוג כמוהו", אמר.
הרשה לי להיות שוב פרקליטו של נתניהו, אמרתי. ראש הממשלה שהוא גם השר הממונה על השב"כ אומר שהוא לא יכול לעבוד איתו. האם זה לא מספיק?
"קודם אתה רוצה לזרוק מישהו, ואז אתה מייצר מריבה, לא להפך. לראש השב"כ יש גם תפקיד כשומר סף, כמגן הדמוקרטיה. אם נכון מה שרונן בר כתב בתצהיר, אם נתניהו ניסה להשתמש בו כזרוע למימוש אינטרסים פוליטיים, זה איום ונורא, שומו שמיים".
ציניקן גמור
האם לטראמפ נשבר מנתניהו? איש איננו יודע באמת. שמועות שהגיעו מוושינגטון בימים האחרונים טוענות לתנודות במצב רוחו של הנשיא בכל מה שנוגע לראש ממשלת ישראל. מה הוא חושב לעצמו, מתלונן הנשיא. הוא שם רגליים לכל יוזמה שלי. הסכם עם איראן? הוא נגד. הסכם שיחזיר את החטופים? הוא נגד. הסכם עם טורקיה על השליטה בסוריה? יש לו תנאים. אני מבטיח גן עדן; נתניהו מתעקש על גיהינום.
מצד שני, במה שנוגע לחמאס, טראמפ יישר השבוע קו עם נתניהו. כמו שהוא זורק תמיד בסוף ההתבטאויות שלו, אי-אפשר לדעת, נראה מה יקרה.
על אף שטראמפ הוא הידוען המסוקר ביותר בהיסטוריה – 50 שנה הוא מייצר חדשות על עצמו – הוא עדיין חידה. לכל פרשן, לכל ביוגרף, יש טראמפ משלו. במקרה שלנו יש למאמץ לפענח את האיש הזה משמעות קיומית: טראמפ יהיה הגורם המכריע בכל התפתחות צבאית או כלכלית שתתרגש עלינו; הוא המודל השלטוני שאותו ראש הממשלה שלנו מחקה והבייס שאותו הוא מבקש לרצות.
אתר החדשות האמריקאי "פוליטיקו" פירסם השבוע כתבת מגזין נרחבת בסוגיה שמאוד חשובה לטראמפ אבל פחות חשובה לנו. הכותרת נקראת כאילו התנוססה מעל מדורי הרכילות שטיפחו את טראמפ לאורך השנים: "מערכת היחסים החשובה ביותר בחייו של טראמפ עומדת להסתיים. הפרידה לגמרי לא מלבבת".
מדובר על הגט שנתן טראמפ לתקשורת הממוסדת. "התקשורת", כותב "פוליטיקו", "הייתה חשובה לו יותר משלוש נשותיו, יותר משותפיו העסקיים. עכשיו מנסה טראמפ להרוג את המוסד שעשה אותו".
המפנה התרחש בכניסה המחודשת שלו לבית הלבן, בינואר השנה. "אני משתמש בתקשורת באותה דרך שהתקשורת משתמשת בי – כדי לקבל תשומת לב", אמר טראמפ בעבר. "היחסים משתלמים לשני הצדדים. כל צד נותן לאחר את מה שהוא צריך".
הצרכים של ערוצי הטלוויזיה הראשיים והעיתונים הוותיקים לא השתנו מאז: הם עדיין זקוקים נואשות לקוראים ולרייטינג; האמביציות של טראמפ הן שהשתנו. הוא לא מסתפק יותר בתשומת לב – הוא רוצה כוח, שררה, שליטה. הוא עבר מ-Attention ל-Domination, אומרת הכתבה. בתרגום חופשי – הוא עבר משוּפוּני לשרתוּני.
העיתונאים שרואיינו מתארים את טראמפ כמקצוען שאין שני לו בכל מה שנוגע לתקשורת: חסר עכבות, נקמן, ציניקן גמור. "הוא לא צריך יותר את התקשורת הישנה", אומר עיתונאי שמסקר אותו עשרות שנים. "יש לו עכשיו תקשורת משלו". ואכן, לטראמפ יש עכשיו הרבה ערוצי 14 – באינטרנט, בטלוויזיה, ברשת החברתית. הוא מקדם אותם, תקשורתית וכספית, ממש כמו אצלנו.
מלך השערים
הרומן שלו עם העיתונים בניו-יורק התחיל בשנות ה-70. טראמפ, אז קבלן בניין בראשית דרכו, נהג לטלפן לעיתונאים, לפעמים כשהוא מתחזה ליחצן שלא קיים אבל בדרך כלל בשמו, ולהזין אותם בסיפורים לטורי רכילות, חלקם אמת, חלקם שקר. לפעמים הוא היה מחליק להם סיפורי השמצה שקריים נגד עצמו רק כדי לתקוף אותם אחר כך ולקבל סיקור כפול. הוא היה על סף פשיטת רגל כשסיפר להם שהונו מגיע לשלושה מיליארד דולר. טורי הרכילות פירסמו, והבנקים האמינו ופתחו לו מסלול לאשראי. "הבולשיט שלו ראוי לדפוס", כתבה טינה בראון, העורכת המיתולוגית של המגזין "ואניטי פייר".
בתחילת שנות ה-90 התפרקו הנישואים הראשונים שלו והאימפריה הכלכלית קרסה. מישהו אחר היה בורח מהעיר, אבל טראמפ הבין שנפתחה לו הזדמנות. 11 ימים רצופים הקדישו שני הצהובונים של ניו-יורק את עמודי השער שלהם לצרות האישיות של טראמפ. הם החמיצו את איחוד גרמניה ואת שחרור נלסון מנדלה. "בטח מנדלה התקשר לעיתון", אמר אז טראמפ. "הוא ביקש לדעת מי הטיפוס שזרק אותו מהעמוד הראשון".
העיתונים הולידו אותו; הטלוויזיה גידלה וטיפחה. בשנים שבהן היטשטשו הגבולות בין חדשות לתוכניות ריאליטי ומופעי בידור, טראמפ חגג בו זמנית בשלושתם. ב-2009 הוא גילה את הרשת החברתית. הוא השתמש בטוויטר כפי שהשתמש במדורי הרכילות: כשופר, כמחולל שערוריות, כקבוצת מיקוד. התהודה הייתה אדירה. כשרץ לבחירות בפעם הראשונה, התקשורת יצאה מכליה. הפרסום שקיבל חינם הגיע לשווי של חמישה-שישה מיליארד דולר. העיתונים הגדולים עברו מרווח להפסד, והרייטינג בערוצי הטלוויזיה טיפס לשמיים. הרייטינג המשיך לטפס כשטראמפ נכנס לבית הלבן והתחיל לכנות את התקשורת הישנה "פייק ניוז".
ואז הגיעו ההפסד בבחירות ב-2020 וההסתערות של תומכיו על בתי הקונגרס. הבוסים בתקשורת הכו על חטא והבטיחו לרסן את הסיקור שלו. טראמפ נשבע לנקום. לאחר שרץ שוב וניצח בבחירות, ניגש לקיים.
בניגוד לראש הממשלה שלנו הוא נגיש לתקשורת. לפעמים הוא עונה לשאלות; לפעמים משפיל את השואל או את השואלת. הבעיה היא במעשים. גופי תקשורת וכתבים שביקרו אותו מורחקים מהבית הלבן וממטוס הנשיא. הנשק העיקרי נגדם כספי: טראמפ מעכב את המימון הממשלתי לרשת השידור הציבורית ומצווה על הממשל שלו להחרים גופי תקשורת ביקורתיים ולהפסיק מינויים. רשת ABC נבהלה מתביעת השתקה שהגיש, ונכנעה. גופי תקשורת אחרים בחרו להילחם. סוכנות הידיעות AP, שהפכה אותו בעבר מסלבריטי מקומי לאייטם לאומי, מוחרמת עכשיו משום שסירבה למחוק בדיווחים שלה את השם מפרץ מקסיקו, כפי שדרש טראמפ. הסוכנות תבעה אותו למשפט על שהיא מופלית לרעה. גם אם תזכה, ספק אם טראמפ יקיים את פסק הדין.
הדמיון בין הממשל שם לממשלה כאן מטריד: תאוות הנקם, הבוז למורשת הדמוקרטית ושיכרון הכוח משותפים לשניהם. הכלים של הממשל דומים: מניעת כסף ממשלתי, פגיעה במודל העסקי, נידוי ושנמוך.
חתימה על פטיציות או התפשרות מאונס לא יועילו, שם וכאן. הפתרון הוא לעשות עיתונות מקצועית, חופשית, נוקבת, בלי פחד. הפרסומים אולי לא יובילו להדחה, אבל ייצרו הרתעה. פוליטיקאים שמכורים לתאוותיהם משאירים מאחוריהם הרבה עקבות. לעיתונאים יש משימה למלא, עוולות לחשוף, סיפור לספר. זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב.
הכיסא המלא
בבתים רבים בישראל, גם בכיכרות ובאולמות, אנשים הציבו כיסאות פלסטיק צהובים, ריקים, תזכורת לעובדה ש-59 חטופים, חיים ומתים, לא חזרו הביתה. חבר, קצין צה"ל בכיר בדימוס, ביקר לאחרונה בקדומים, ההתנחלות שבה מתגורר בצלאל סמוטריץ', שר האוצר והחצי-ביטחון.
בכיכר הכניסה ליישוב, סמוך לתחנת הדלק של סונול, הוא ראה שלושה צמדים של כיסאות צהובים. יפה, אמר לעצמו. גם בקדומים חרדים לגורל החטופים. הוא התקרב, ואז ראה שעל כל אחד מהכיסאות מונח שלט מודפס. "לנתק חשמל", נכתב על צמד אחד; "לנתק מים", נכתב על הצמד השני. הוא לא זכר מה בדיוק נכתב על הצמד השלישי – משהו שנוגע להר הבית.
לבד מכמה מטורפים, כל ישראלי רוצה לראות בשובם של החטופים. השאלה היא מה רוצים יותר, לשחרר את החטופים או להרעיב, להצמיא ולהחשיך את חייהם של העזתים. כמוהם כאיש שמלאך משמיים פקד אותו בלילה והציע לו עסקה: כל מה שתרצה תקבל, בתנאי אחד – ששכנך יקבל כפליים. תוציא לי עין אחת, אמר האיש.
מציב הכיסאות מקדומים הבהיר את עמדתו. גם סמוטריץ' הבהיר את עמדתו: הוא יכבוש את עזה, יגרש את תושביה, יתיישב בה, ואם לרמטכ"ל יש תוכנית משלו, הוא ינפיק לצה"ל רמטכ"ל אחר. סמוטריץ' צועד בראש זקוף מתחת לאחוז החסימה.
בהנחה שעסקת חטופים לא תהיה בקרוב, אגף מבצעים בצה"ל הכין כמה חלופות להרחבת הפעולה הקרקעית בעזה: אחת מהן היא כיבוש הרצועה. הצבא מציג לקבינט את כל החלופות אבל מצמיד להן תגי מחיר: כך וכך אוגדות, כך וכך הרוגים, כך וכך סכנות ביום שאחרי. זה הריטואל כבר שנים: התוכנית מוצגת; המחיר מוחק. נתניהו וכ"ץ לא רוצים לקחת אחריות למחיר ערב הביקור של טראמפ באזור. הם חוששים לאבד את השליטה בלחימה לסמוטריץ', לבן גביר ולדניאלה וייס.
מאות מכוניות עוברות כל יום על פני הכיסאות הצהובים בכניסה לקדומים. אף אחד לא עוצר את הרכב ומסיר את השלטים.
