מה עושים כשמערכת גדולה מאכזבת אותך? כשאת לא מוצאת מענה במקום שעבורך היה חלק בלתי נפרד מהחיים? אולי זה הבנק, אולי מקום העבודה, ולפעמים זו מערכת שולית כזו, שנקראת מדינה. בשנות ה-70 יצא ספר בשם Exit, Voice and Loyalty שניסה לבאר את התופעה שבה אדם מאוכזב ממערכת חיונית בחייו. המחבר, אלברט הירשמן, היה כלכלן והוגה יהודי-גרמני שנמלט מהנאצים, הצטרף למחתרת בצרפת, סייע לפליטים לעבור את הגבול – ולימים הפך לאחד מאנשי הרוח המשפיעים בארצות-הברית. ספריו שילבו כלכלה, פוליטיקה ופסיכולוגיה. את הספר הזה הוא כתב מתוך תסכול אל מול מוסדות שמתעלמים מהמשוב שהם מקבלים, ומתוך רצון לייצר שפה שמתמודדת עם חוסר אמון ומערכות מתפוררות.
הירשמן זיהה שלושה מסלולים עיקריים שדרכם אנשים מגיבים כשהמערכת שהם חלק ממנה – מדינה, ארגון, או מוסד – חדלה מלתפקד. הראשון הוא Exit – פשוט לעזוב: להתנתק, להגר, להפסיק להשתתף. השני הוא Voice – להישאר, אבל להשמיע קול: למחות, לבקר, לקדם תהליכים המבקשים שינוי. והשלישי הוא Loyalty – להישאר נאמן למערכת גם כשהיא כושלת, מתוך תחושת שייכות, מתוך אחריות, מתוך תקווה או סתם מתוך הרגל. בישראל, התגובות האלה אינן תיאוריות, הן באות לידי ביטוי ביום-יום: בכל פעם שאזרח בוחר אם להתגייס או לא, מחליט אם לעזוב או להישאר, אם למחות או לשתוק – הוא בוחר, לפעמים בלי לדעת, באחת משלוש הדרכים האלה.
2 צפייה בגלריה
(ליאת נפש, אורי מגידיש ו־ורדה פומרנץ בטקס בשנה שעברה. אירוע שגדול מסך חלקיו | צילום: המערך לטקסים ולאירועים ממלכתיים)
הרעיונות של הירשמן מקבלים משמעות טעונה במיוחד סביב ימי הזיכרון והעצמאות. כבר כמה שנים שדווקא ברגע הקדוש הזה בלוח השנה מתפרצים מלוא הכאבים. יש מי שבוחרים להתנתק – מהגרים רגשית. לא מוצאים את חלקם במרחב הישראלי ונותרים בעמדה של ניכור גם בימים האלו. זו פעולה שנובעת לא פעם מעייפות, ייאוש ותחושת זרות כלפי מדינה שאיכזבה שוב ושוב.
הבחירה בהשמעת קול גם היא מגוונת. המחאה היא היבט אחד, אבל ממש לא יחידי. טקס המשפחות האלטרנטיבי ב-7.10.24 היה כזה. הוא נולד מהשטח, מתוך פעולה אקטיבית של משפחות הקורבנות. זה היה טקס מחאתי שייצר קשב בזכות הקולות הממלכתיים והמגוונים שהכיל. ההחלטה להקדים אותו בשעה כדי שלא יתקיים במקביל לטקס הרשמי הייתה מושכלת.
ויש גם מי שנאחזים ב"נאמנות", ממשיכים להיות חלק מהמערכת גם אם לא מתוך הסכמה מלאה, כי עוד יש בהם תקווה שהמחויבות תנצח את הקרע.
שלוש האפשרויות האלה לא תמיד ברורות או עקביות – לפעמים הן משתנות מאירוע לאירוע, מרגע לרגע. אבל הן מספקות לנו מראה כנה: לא איך המדינה מדמיינת את אזרחיה, אלא איך הם באמת מרגישים בתוכה.
יש משהו עמוק בבחירה בנאמנות. היא נובעת מאהבה, מזיכרון, מאמונה שהימים הטובים עוד יבואו. נקודת התורפה שלה היא ההסכמה שבשתיקה לספוג הכל בשם אותה אהבה. הירשמן ראה בנאמנות כוח שיכול לייצב מערכת, אבל גם כזה שעלול לעכב שינוי הכרחי. הבחירה בהשמעת קול גם היא מורכבת. זה לא רק פיצוץ של אירועים או מחאה חסרת פשרות. הירשמן עצמו ראה בהשמעת הקול לא רק מחאה חיצונית או התרסה, אלא גם מאמץ פנימי, לעיתים שקט ומתמשך, לשפר את המערכת מתוך מחויבות אליה. להתמזג אל המוסדות הממלכתיים ולפעול דרכם ובתוכם. בעיני הירשמן, זו הדרך המסובכת והאמיצה ביותר להתמודד עם כשל – כי היא דורשת להישאר מחויב למרות הכאב, ולנסות להשפיע.
***
טקס המשואות הפך לנייר לקמוס שמשקף בדיוק את שלושת הנתיבים הללו. קולות ההחרמה של הטקס מלווים אותנו כבר פעם שנייה מאז השבת השחורה, ואפילו מדליקי המשואה הפכו לעניין מחנאי. יש את אלה שבוחרים לקבל את הכבוד ויש את אלה שלא רוצים בו, בהתחשב ברוח הימים. אלו ואלו יזכו לקיתונות בוז. תומכי הממשלה יבוזו לסרבני המשואות, ומתנגדי הממשלה יזעמו על משתפי הפעולה. אפשר לשאול מי התחיל (גם יש תשובה: ממשלת ישראל והשרה מירי רגב, שלפני שבע שנים החליטה שראש הממשלה ינאם בטקס, בניגוד לפרוטוקול, ובכך הכניסה אליו במוצהר פוליטיקה).
אפשר לטעון שזהו טקס ממלכתי בימים לא ממלכתיים, כפי שטענה ירדנה ארזי כשסירבה לשאת משואה – וגם היא צודקת. לכל מי שסירב יש נימוקים מצוינים ומובנים. אפילו הבחירה העצובה לבחור ב-36 מדליקים ל-12 משואות מעידה על תיאטרון האבסורד. 12 המשואות הן סמל ל-12 שבטי ישראל. מבלי להמעיט בהישגי המשיאים הראויים, ריבוי המדליקים מזכיר ריבוי צל"שים במלחמה כושלת. איפור כבד שלא מצליח להסתיר צלקות עמוקות.
ועם כל זאת, חובה לזכור שטקס המשואות הוא רגע ישראלי שגדול מסך חלקיו. שמי שבוחר להחרים אותו, בעצם הופך במו ידיו את הטקס לעוד יותר פוליטי ומחנאי. לא רק השנה, אלא שנים קדימה. ההחלטה של אלי שרעבי, אמילי דמארי או דנה אינטרנשיונל להגיע ולהדליק משואה מבלי לוותר על מה שיש להם לומר – זוהי אותה השמעת קול שכל כך חסרה במרחב הממלכתי. כזו שלא מבקשת להשלים עם המצב, אבל גם לא מפנה את הגב. כזו שחושבת על הטקס בעוד חמש ועשר שנים ורוצה להשאיר אותו בקונצנזוס.
הרגעים הלאומיים האלה יכולים להישאר זירה של ניכור, אבל הם גם יכולים להפוך למרחב של השתייכות מחודשת – לא למה שהיה, אלא למה שעוד יכול להיות. קול אזרחי, במובן שהירשמן מציע, איננו רק תגובה לכשל של המערכת. הוא בחירה מודעת להאמין שאפשר להשפיע גם מבפנים. לא בלעומתיות, לא בהחרמה, אלא בנוכחות פעילה שמסרבת לוותר על המקום שלה. לכן ההחלטה של דנה אינטרנשיונל כן להגיע אחרי התלבטות פומבית וסירוב ראשוני, חזקה יותר מהרבה סירובים. לא כי היא מביעה הסכמה, אלא כי היא מבטאת שייכות שאינה מובנת מאליה. כל מי ששמע את דנה בחייו יודע שהיא אישה אמיצה, חדה וכזו שלא עובדת אצל אף אחד. ביום העצמאות היא תגיע במלואה. לא מתוך תמימות, אלא מתוך אחריות.
