תמיד בכניסה ל"שבעה" של חללי מלחמת שמחת תורה, ישנה הנקודה הזו שבה נעתקת נשימתי וגל של אשמה עצמית חונק את גרוני. זו הנקודה שבה עדיין איני נכנס, אבל ידית הדלת שאיננה ננעלת לעולם ב"שבעה" כבר בידיי. רוחי עדיין בחוץ, גופי כבר כמעט בפנים. תמיד ברגע הזה ליבי מחסיר פעימה, והכעס ברקותיי והרגשת המחנק הננעצת בי – איך אסביר לאלמנה, להורים השכולים, ליתומים, כי כשלתי בהגנה על בנם? על מאות הבנים והבנות?
זה היה חזק במיוחד אצל משפחת לייטר. הגעתי ל"שבעה" של בנם משה, בקיבוץ עין צורים בערב של נובמבר 23'. משה היה בין הבודדים שהבינו מה המשמעות של הפקרת הדר, בני. בתוך קבוצה גדולה של מפקדים במילואים שהעלו במלוא עוזה את השאלה הפשוטה והכואבת: איך הצבא והמדינה אינם מביאים לקבורה חייל שנפל בקרב? עבור משה להביא לוחם משדה הקרב היה פשוט והכרחי כמו לנשום. כך אמר. הוא ואחרים התקשרו שוב ושוב. מה ניתן לעשות? איך ניתן לעזור?
אספתי את כולם במסעדת "זואי" בכפר-סבא, במוצאי צום עשרה בטבת, בינואר 2023.
סביב שולחן ארוך ודגים, עשרות קציני מילואים, מדרגת סגן עד תתי-אלופים, בכל גיל. ומשה. היו שם דתיים, חילונים, שמאלנים וימנים, בני כל העדות. אבישי, רענן, גור, שמוליק, אמנון ושי, אחיקם ועוד ועוד.
השיחה הייתה קשה. היה ברור לכולם שמשהו מאוד לא טוב קורה. משהו שהם חייבים לתקן. אמרתי מה שאמרתי תמיד: אם לא נביא את הדר, אסון לפנינו. אמרתי שמי שלא מביא חללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. אמרתי שאם החברה הישראלית נוטשת את אלה ששלחה להגן על עצמה, היא מאבדת ערכים ומשתעבדת לאינטרסים.
הייתה ביקורת קשה על ההתנהלות של פיקוד הדרום מול חמאס, וניסיתי להסביר להם שזה מגיע מלמעלה. טענתי שזה לא קשור לשחרור מחבלים והראיתי איך ממשלת ישראל משחררת מחבלים כל הזמן. אמרתי שגם כשיש הזדמנות ללחוץ על חמאס כדי שיחזיר את החיילים, הממשלה לא מנצלת אותה וההוכחה הנחרצת – העברת מנשמים וחיסונים לחמאס בקורונה, ללא דרישה לשחרור החיילים.
התפזרנו מתוך סיכום שכל אחד הולך לעשות משהו. נפרדתי ממשה והבנתי שהוא קיבוצניק מהדרום, שהוא לומד רפואה, שהתחיל ללמוד בגיל 30, אחרי שהיה מפל"ג בשלדג. נפרדנו כחברים לדרך, אמרתי לו – "בעשרה בטבת החל המצור, בואו ונעשה משהו לפני שנגיע לחורבן". כעת, עשרה חודשים אחר כך, הגעתי לנחם את משפחתו על כך שנהרג בקרב.
נכנסתי לאוהל, מחפש את ההורים. האוהל היה מלא בחברי הליכוד השרים והח"כים שבאו לנחם את האב השכול, יחיאל. איש נפלא שכולם מכירים ומוקירים. לא הצלחתי לנשום באוהל הזה. כל אלה הח"כים והשרים, שבמשך תשע שנים צעקתי אליהם ועליהם שאם לא יביאו את הדר, פנינו לאסון. כל אלה שמכרו לנו שקרים כמו "אסור לשחרר מחבלים" ושיחררו עשרות ומאות מחבלים. כל אלה שאמרו "משפחת גולדין מהלכת עלינו אימים, אסור ללחוץ על חמאס". כל אלה שתיארו בפנינו את השקט בדרום המאפשר "לנו" להתקדם ביהודה ושומרון. כל אלה היו באוהל ובאו בצביעותם המזעזעת לנחם את האב. חבר תפס אותי והוליך אותי לאוהל השני, שם ישבו ציפי האלמנה והיתומים, ושם חזרתי לנשום. פניה אורו לקראתי, "משה דיבר עליך ועל הדר בלי סוף", אמרה.
לידי ישב הרב יעקב מדן, אחד הרבנים הבודדים שלתקופה קצרה עזר לנו. ישב איתנו בתחילת הדרך, בכה ואמר: "אסור להשאיר אתכם לבד". כתב מאמרים, הופיע בכנסת, שיכנע אנשים – ואז נדם. שנים ניסיתי להבין מה גרם לו לסגת ולהשאיר אותנו שוב לבד. כעת, אחרי שבע שנים רעות, ישב לידי ותיאר איך בנו אלישע, פצוע אנוש באותו קרב, חוזר לחיים.
יצאתי החוצה, לתוך הלילה, ונתקלתי פנים אל פנים עם נח. צץ מתוך הלילה, מנסה לאגור כוחות להיכנס לאוהל האבלים. בקרב בבית-חאנון עמד בראש הצוות השני בדרכו לפרוץ למבנה אחרי הצוות של משה. הפיצוץ היה בפניו. דיברנו קצת. נח היה החברותא של הדר כשלמדו במכינה בעלי. הוא חושב על הדר. כולם חושבים על הדר, אמר, כולם נלחמים להשיב אותו, את הבחור שכשוויתרנו עליו התחלנו את ההידרדרות.
השבוע בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, אני חושב על אין-סוף החיילות והלוחמים שנהרגו מידי חוטפיו של הדר. על החלל שנפער בחברה הישראלית שהמרכיבים החשובים ביותר שלה אבדו לה במלחמה שממנה הזהרנו. על הלוחמים שנהרגו עם משה, כולם בעלי משפחה, הצעיר בן 32, המבוגר בן 44. רופא קיבוצניק מעין צורים, מנהל בית ספר מתנחל מגבעות, חקלאי מאודם ועולה חדש תושב קריית-שמונה. זו החברה הישראלית. איך בונים אותה מחדש?
אני האיש שבעקבות הפקרת בני סגן הדר גולדין במלחמה לפני עשר שנים, התרעתי מאות פעמים על הפקרת הערכים ועל הסכנה בהעדפת האינטרסים. הייתי שם כשהקונספציה נבנתה בחדר ראש הממשלה נתניהו, הייתי שם כשהכניסו את הכסף הקטארי, הייתי בחדריו של הרמטכ"ל כוכבי והתרענו על כך, הייתי בחדריו של ראש מחלקת מבצעים וראש אמ"ן חליווה והוא היה בביתנו, ישבנו עם שרי הביטחון, עם ראשי המל"ל.
אני לא צריך ועדת חקירה. דרך זווית הראייה של הפקרת הדר ראינו בבירור איך המחדל הזה נבנה מראשי הממשלה אל זרועות הביצוע, משתלב אצל הפוליטיקאים והורס את החברה הישראלית. אנחנו הדור שהוריו הקימו את המדינה ונשבעו "לעולם לא עוד" – אנחנו הדור שהתגייס ביום כיפור במלחמה שבה הופתע הצבא ונשבע "לעולם לא עוד". אני הייתי זה שאמר שאם מפקירים את הערכים הצומחים מזיכרון השואה, הורגים את הערכים של יום הזיכרון לחללי צה"ל ולא יכולים להיכנס בשערי יום העצמאות.
לא צעקנו מספיק, לא זיעזענו מספיק ועתה עלינו להתחיל לתקן מלמטה. המנהיגות הפוליטית והרבנית השמידה את הערך של "לעולם לא עוד". המנהיגות הזו יצרה את הזילות בזהות הישראלית, משפחות רבות של חטופים דאגו לבניהן לאזרחות נוספת – אוסטרית, בריטית, סרבית, בולגרית, גרמנית, צרפתית וכמובן אמריקאית. לא רק שהפקרנו את "לעולם לא עוד", איבדנו את הזהות הלאומית. המנהיגות הזו היא הבעיה – לעולם לא תביא לנו את הפתרון, כי הבעיה לא מצמיחה פתרון, היא מצמיחה בעיות אחרות.
איך בונים את החברה הישראלית מחדש? חוזרים לראשית הצירים. סגן הדר גולדין הוא ראשית הצירים. הניצחון יתחיל כשנביא את אלה שהפקרנו. ללא פחד. חוזרים לאחריות ולערבות הדדית. בלי איומים והפחדות, אנחנו יודעים כעת מי הם אויבינו. הדור של הדר סדיר ומילואים נלחמים בו. האויב הוא לא הבעיה, הבעיה היא חוסר האחריות ואובדן הערבות ההדדית. אנחנו נבהיר את הערכים ונסמן את האינטרסים. ה"חטופים", המתים והחיים – הם בעיה ערכית של הכלל, הם אינם בעיה של הפרט. המשפחות לפעמים מדברות בשפת הפרט, כי הן איבדו את האמון בהנהגה. כל זמן שהכלל ומנהיגותו לא יכירו באחריות, ולא יביאו את החטופים, החללים והחיים – הבעיה תעמוד. נהיה חברה אחרת. בדרך אל יום העצמאות, המתחילה ביום השואה ומסתיימת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, נפעל על פי הציווי של הדר – "יש לך שתי אפשרויות בחיים, להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים". אז נוכל להיכנס ליום העצמאות.
