"שלחתי לצבא את הילד היחיד שהיה לי עלי אדמות, קיבלתי חזרה שלושה ארגזים כחולים עם הציוד האישי של דייגו שלי, שגם היום, שנה אחרי נפילתו, אני עדיין לא מסוגל לפתוח", אומר בבכי אבנר שוישה הרסאג', כשהוא עומד בחדרו של בנו. המיטה עדיין מסודרת, הפלייסטיישן כמו מחכה לו שיגיע הביתה לחופשה. "אין מה לעשות", אומר האב. "מישהו חייב לשמור על המדינה ואני גאה שזה דייגו".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יחול השנה ביום רביעי הקרוב, ביום השנה לנפילתו של סמ"ר דייגו שוישה הרסאג' ז"ל ב-30 במאי 2024, יחד עם מפקדו, סמ"ר אליה הלל ז"ל, בפיגוע דריסה במחסום חווארה. בן 20 היה בנופלו. מספר האב אבנר, כשלצידו בת זוגו ליזי, שהייתה לדייגו כאם: "נכנסנו למשבצת השחורה של משפחת השכול. אני עדיין לא מעכל ולא מבין שדייגו איננו".
אבנר ממשיך ומספר: "דייגו היה כל עולמי. ילד של החינוך המיוחד שעד גיל 10 לא ידע לזהות אותיות, לא זיהה צבעים, התקשה לתקשר עם חברים והיה בבועה בבית". אבנר מתקשה לעצור את הדמעות, אולם הוא גאה כשהוא מספר על בנו, "שידעו מי זה דייגו, שהלך לקרבי והגשים חלום למרות שכבן יחיד לא היה חייב. אבל הוא ביקש ממני: 'אבא, אני רוצה ללכת לקרבי'. חתמתי לו בלב שלם וגם היום אני לא מתחרט. הוא נהרג במדים של צה"ל, שהיו עבורו סמל של הצלחה במסלול חייו הקשה, שיעד לו את שולי החברה".
אבנר וליזי מתגוררים בדירת קרקע ברחוב דייגו ברמת-גן. המחווה של ראש העירייה כרמל שאמה, להסב את שם רחוב ילדותו אחרי נפילתו לרחוב "דייגו" על שמו, גורמת להם לנחת. "הוא למד בתיכון של חינוך מיוחד ובכיתה י' פתאום אמר לי: 'אבא, אני רוצה קרבי כמוך'. זה היה רגע של הארה. עניתי לו שהוא חייב להצליח בלימודים ולהעלות את הכושר הגופני. פתאום קיבלתי ילד אחר. נרשמנו לכושר קרבי, הוא למד לתקשר עם חברים. בטקס הסיום בכיתה י"ב לא היו גאים ממני ומליזי".
אבנר מספר כי "ניסיתי לשוחח עם דייגו שחייל קרבי יכול גם למות בקרב ואפשר לתרום גם בחיל פחות מסוכן. אבל הוא אמר: 'אבא, זה מה שאני רוצה' זה היה הדייגו שעליו חלמנו מאז שהיה קטן. שתהיה לו אישיות וידע לעמוד על שלו".
דייגו התגייס לחטיבת כפיר. היום שבו חזר הביתה לראשונה במדים "היה היום המאושר בחייו וגם בחיי שלי. צריך להבין, זה נס שהוא בכלל התגייס, כל מי שליווה אותו לאורך מסלול חייו, אמר שדייגו במדים זה סמל שניתן לשבור את המסלול של החינוך המיוחד".
"חיכה לו עתיד ורוד אחרי השחרור", מסכם האב. "קניתי לו דירה בתל-אביב שחיכתה לו, הוא חלם לטוס ליפן. חיכתה לו עבודה. יש בי תחושת החמצה ענקית שככה חייו נגדעו. היה לנו ילד מדהים, שגבר על כל המכשולים במסע חייו הקצרים, 20 שנים שהיה לנו כמתנה".
