יום שלישי אצל התוניסאים הוא היום של הקוסקוס. אבל מבחינתה של חדה (חנה) כהן משדרות, זו לא רק מסורת. הקוסקוס הוא זיכרון. הוא נחמה. המרכיב הסודי במרק שנלווה אליו הוא אהבת אם לבתה.
הבת היא דנית. סמלת דנית כהן ז"ל בת ה-19, סמב"צית במחוז דרום של פיקוד העורף, שנפלה ב-7 באוקטובר כשפרצו המחבלים לחמ"ל במחנה אורים. "דנית שירתה שבוע-שבוע", מספרת חדה בעודה שוקדת על הסירים. "משלישי עד שלישי. הייתי מסיעה אותה לבסיס בעצמי, ואז חוזרת הביתה ומכינה קוסקוס, מרק, חצילים, שניצלים ומרדומה ונוסעת אליה שוב לבסיס להביא לה אוכל. וכשהייתי מחזירה אותה מהבסיס, שבוע אחר כך, הייתי דואגת שהאוכל כבר יהיה על השולחן. ודנית הייתה נכנסת הביתה ואומרת: 'וואו, אמא, איזה ריח'. זה היה היום הכי מאושר בשבוע".
ומאז, בכל שלישי בצהריים, השולחן עמוס בתבשילים, כולל השניצלים בציפוי המיוחד שהמציאה דנית, וכל מי שעובר בסביבה מוזמן להצטרף. "כשאתם יושבים עכשיו לאכול, זה ממלא לנו קצת את החסר", אומר לנו עמוס ברמי (75), סבא של דנית. עמוס הוא גם אביו של רס"ר שמעון ברמי ז"ל, לוחם משמר הגבול שנהרג ב-8 בפברואר 2011 כשהג'יפ שבו נסע התהפך בדרך לזירת אירוע חדירת מחבלים. "אם אתם אוכלים אצלי בבית, זה כאילו שמעון שלח אתכם ודואג לכם. ואם בבית של הבת שלי, זה כאילו דנית שלחה אתכם".
בביתו במושב זוהר שומר עמוס את בקבוק העראק שממנו מזג את הכוסית שהרים עם בנו בשבת שלפני נפילתו. "כל מי שבא אליי חייב לשתות ממנו. יש לי ארגז עראק, וכשהבקבוק של שמעון מתרוקן, אני ממלא אותו מחדש".
"כשישבתי שבעה על אחי", מספרת חדה, "הקשבתי למה שאנשים מספרים עליו. איך הוא דאג לאחרים, איך הוא עזר לחברים, איך כיבד את ההורים. ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. החלטתי לחנך את חמשת הילדים שלי על המורשת שלו – לתרום למדינה, לעזור לזולת, לחלוק עם אחרים. מהבחינה הזאת, דנית הייתה בדיוק כמו שמעון".
ולא רק היא. שתי אחיותיה הגדולות שירתו כלוחמות – האחת בתותחנים והשנייה במג"ב. אחיה הקטן התגייס אחרי נפילתה. "לא רציתי לגייס אותו לצבא שהפקיר את הבת שלי. בטח לא לקרבי. יום אחד הוא בא אליי ואמר: 'אמא, כשדנית התגייסה, אמרת לה שהיא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה. למה אותי את עוצרת עכשיו?' אמרתי לו, 'לאן אתה רוצה להתגייס?' אמר לי, 'לצנחנים. אני רק צריך שתחתמי לי ותתני לי את ברכת הדרך'. ואני יושבת ובוכה. אבל חתמתי לו. הוא התגייס לגדוד 202 ונמצא עכשיו בסוריה. אני לא ישנה בלילות".
דנית נפלה כגיבורה. "מגיע לה צל"ש על התפקוד שלה באותו יום", אומרת אמה. "היא פעלה בקור רוח, הרגיעה את החיילות האחרות והעבירה דיווחים לכוחות הביטחון. כשהמחבלים כבר היו בכניסה לחמ"ל, דנית לקחה את הרמקול וכרזה להם: 'הצבא שלנו פה והוא יחסל אתכם, כדאי לכם לברוח'. איזה צבא? לא היה שום צבא".
הכאב אינו מרפה. כבר 14 שנה. "לא יודע על מי לבכות קודם, על הבן או על הנכדה", אומר עמוס. אך הגאווה מעניקה לו מעט נחמה. "כל חיילת שאני רואה היא כמו נכדה שלי. למה? כי כל הנכדות הגדולות שלי עשו צבא. יש לי שבעה ילדים ו-22 נכדים. לימדתי אותם שאם לא תיתן למדינה הזאת, אין לך זכות לדרוש ממנה כלום".
