דווקא מכיוון שזהו יום השואה השני בצל 7 באוקטובר, אפשר לקבוע סופית: הטבח שינה לחלוטין את סיקור יום השואה. מה שהיה בשנים קודמות, לרבות בזמנים של אינתיפאדות, פיגועים ושאר משברים ביטחוניים, איננו עוד. השאלה אם "מותר להשוות" אמנם ממשיכה להיות נדונה בשידורים, אך היא לא יותר מריטואל אוטומטי, שמנציח עובדה פשוטה: הפשע הכי נורא בתולדות האנושות מוזכר בנשימה אחת ובטבעיות עם הטבח הקטלני ביותר נגד יהודים מאז השואה. בין אם מדובר בכתבות על מפגשים בין ניצולי מחנות וניצולי פסטיבל "נובה" או בראיונות עם שורדי שואה שהצליחו לצאת בחיים גם מ"שואת העוטף", כפי שהיא מכונה לעתים, הסנטימנט הציבורי בסוגיה הזאת הוכרע.
לנושא החטופים ישנה חשיבות דרמטית בהתפתחות הזאת, שכן הוא יצר וממשיך לייצר דימויים חזקים, אשר מגרים את בלוטות השואה בזיכרון הקולקטיבי. נוכחותו של אלי שרעבי ב"מצעד החיים", לדוגמה, הרבה יותר בולטת תקשורתית משורדי ושורדות שבי אחרים. הסיבה לכך היא לא רק עוצמת הדברים שאמר, אלא גם בגלל זיכרון המראה המחריד שלו ביציאה מהשבי ותיאורי הרעב והסבל שחשף באומץ. נדמה כי בתפיסה הישראלית, שרעבי נמצא בסטטוס של "ניצול שואה", אירוע מדהים במדינה שהוקמה כדי שההגדרה של ניצולי השואה תישמר רק עבור אלה שהצליחו להימלט מציפורני הנאצים.
שידור הסרטון שבו נראה החטוף עמרי מירן, לאחר אישור המשפחה, העמיק אף הוא את האסוציאציה: רוב המהדורות המרכזיות נפתחו כמקובל עם לקט אירועי היום ומיד עברו להצגתו. המצוקה האיומה שלו והכאב של רעייתו ואביו התמזגו עם צלילי הכינור מוכי היגון שמלווים את כתבת סיכום הטקסים והנאומים. זהו כמובן הדבר הנכון והמוצדק לעשות, אך במקביל יש להכיר בהשפעת הרצף הזה על עיצוב התודעה.
לכן, אגב, תמוה שאלמוג בוקר מחדשות 12 טרח לומר באייטם על שתי דקות ו-45 השניות של הסרטון שהן "רובן ככולן מסרים של מחבלי חמאס, טרור פסיכולוגי שאף פעם אי-אפשר להתרגל אליו": ראשית, מנין לו איזה מהמסרים הם "של מחבלי חמאס" ואיזה לא? אם הוא יודע מחובתו לפרט, כדי שחלילה הצופים והצופות לא ייכשלו. מן הסתם, זה לא מה שקרה.
שנית, קיימת סתירה בין המקום הנרחב (והמוצדק כאמור) שניתן לסרטון והאמפתיה הברורה לדרישות הרעיה והאב, לבין ההדגשה שהמסרים אינם אותנטיים. בערוץ 14, למשל, לא עסקו בסרטון בפתח המהדורה, לא שידרו אפילו פריים מתוכו וכל האייטם נמשך 40 שניות. שם באמת דוגלים בכך שמדובר ב"טרור פסיכולוגי" ו"מסרים של מחבלי חמאס". זוהי חרפה מוסרית ועיתונאית, אבל היא לפחות קוהרנטית.
