בשבת בצהריים, ב-7 באוקטובר, נסע טנדר ועליו שני הורים מודאגים, היישר לעבר התופת, לפסטיבל הנובה.
"בתמימות מוחלטת יצאנו להחזיר את הבנים שלנו מהמסיבה, אחרי שאמרו לנו שהמכונית שבה הגיעו נגנבה", מספרת איבון דנגורי. "בדרך נחשפנו לעשרות גופות מוטלות על הכביש. לא עלה על דעתנו שנמצא גם את הבנים שלנו מתים, נכניס אותם לשקים שחורים, נעמיס את הגופות על הטנדר – וככה נחזיר אותם הביתה. איפה עוד בעולם צריכים הורים לעבור את הזוועה הלא אנושית הזאת?"
כך הסתיים מסע חיים יפה, תמים, ישראלי, של שלושה חברי ילדות מבית אריה – גל דנגורי ז"ל, בן 23 בהירצחו, אופק רביע ז"ל, בן 23 בהירצחו ונדב ברטל ז"ל, בן 24 בהירצחו.
את האימהות הלביאות שלהם פגשנו במצפה הבנים, שנבנה לזכרם. "הבנים נהגו לטפס למערה שנמצאת כאן, והפכו אותה לזולה שלהם", מספרת נטלי, אמא של נדב. "לכן בחרנו לספר כאן את סיפור החיים הקצר שלהם".
"אין צבא? אין משטרה?"
כבר בכיתה ד' התגבשו השלושה ליחידה אחת בלתי נפרדת. אחרי הצבא, הם עבדו וחסכו לטיול הגדול. "הם בילו חצי שנה בדרום אמריקה, ובכל הצילומים ששלחו לנו נראים שלושה גברים צעירים יפי תואר – מחייכים, מתחבקים, רוקדים ושמחים", מספרת ליאת, אמו של אופק. במכונית של אופק הם גם הגיעו יחד, בשעה 01:45 בלילה, לאתר מסיבת הנובה.
באותה שבת, בילתה ליאת עם המשפה באילת. ב-8:00, ראתה שאיבון, אימו של גל, חיפשה אותה. "חשבתי לעצמי, מה קרה? היא הרי יודעת שאני שומרת שבת. אחרי שדיברנו, התקשרתי מיד לאופק. הוא ענה בווטסאפ: 'אני לא יכול לדבר או להשמיע ציוץ. אנחנו מוקפים'. בהודעה הבאה כתב: 'תדעו שאני אוהב אתכם אם אני לא אשרוד את זה' – ושלח מיקום”.
נטלי בילתה בטיול קרוואנים באשדוד. "התעוררתי מהאזעקות ב-6:15 בבוקר, והתקשרתי לנדב", היא מספרת. "הוא אמר שפיזרו את המסיבה ושהם בדרך למכונית של אופק. לא דאגתי".
4 צפייה בגלריה
“איפה עוד בעולם צריכים הורים לעבור את הזוועה הלא אנושית הזאת?” איבון דנגורי, ליאת רביע ונטלי ברטל על קברי בניהן | צילום: שאול גולן
בהמשך, נדב התקשר לדידי, אביו, ואמר לו: "אבא, יורים עלינו. ירדנו מהרכב ואנחנו בשיחים" – ושלח מיקום. בהודעה הבאה, עידכן נדב שהרכב נגנב, ושהם מתחבאים. "אין צבא? אין משטרה?" שאל דידי, ונדב השיב: "אין פה כלום".
איבון ובני משפחתה שהו בביתם בבית אריה. "ב-6:30 בבוקר בעלי מעיר אותי ואומר לי שגל כתב לו שיורים עליהם", היא מתארת. "דידי עידכן שהם מסתתרים סמוך לקיבוץ מפלסים. התקשרתי לכל העולם וביקשתי שישלחו לשם מישהו שיחלץ אותם, הם ענו שהם מרותקים לממ"ד וסופרים הרוגים מבין חברי הקיבוץ".
איבון, חובשת מתנדבת, עלתה על מדי מד"א שלה והחליטה לצאת ולחלץ אותם. ב-12.00 הצטרף אליה גם דידי, אחרי שאפי פדרמן, חבר קרוב, הציע שייסעו יחד לחלץ את הבנים. "ויחד עם חבר נוסף שלנו, ברק דביר – יצאנו לדרך ואספנו את איבון. שני הורים ושני חברים", מספר אפי.
“לא היה למי לעזור”
כך התחיל המסע המסויט לחילוץ הבנים. "יצאנו בסביבות 12:30, כשרק חלק מהכבישים היו חסומים", מתארת איבון. "נתקלנו במחסומים, שוטרים וחיילים ניסו למנוע מאיתנו לעבור – אבל התעקשנו, עד שחברנו לשני רכבי מג"ב, ונסענו אחריהם למפלסים. הגענו לשם אופטימיים ונחושים לחלץ את הבנים שלנו. השדה היה שרוף כולו, ועליו פזורות גופות – ולי עוד לא ירד האסימון.
"כמה שניות אחרי שהתפזרנו, דידי צעק: 'מצאתי'. רצנו אליו, וראינו את נדב ואופק שכובים ירויים, אחד ליד השני. לא רחוק ראיתי גם את גל שלי, מת. בשלושתם המחבלים ביצעו וידוא הריגה".
בוכה והמומה, איבון ירדה לכיוון הכביש. "חלף על ידינו אמבולנס של איחוד הצלה, וביקשנו מהם כמה שקי מתים. העמסנו אותם על הטנדר – ונסענו לאסף הרופא".
בדרך, איבון חשבה לעצמה: "איזה טירוף. בבית החולים הזה ילדתי את גל אחרי 14 הפריות – ו-23 שנים אחר כך אני מביאה את הגופה שלו".
שלושת הבנים נקברו בבית העלמין הקטן בבית אריה, זה לצד זה.
