נתניהו מסרב להיענות לרחשי הלב של הישראלים: להביא את המלחמה לקיצה, ולהחזיר את החיים והחללים מעזה אלינו. כל התירוצים והניסיון הנואל לרתום צבא שחוק למלחמה לטובת המשך קיומה של הקואליציה - שרבים משריה לא שירתו בצבא - הוא נטול הסבר הגיוני.
אתמול בבית הכנסת פגשתי מכר שנזעק לבית החולים שאליו הועבר בנו במסוק, לאחר שנפצע ברפיח. חמאס לא הובס, ומרצחיו פתחו במערכה של גרילה - צליפות, מיקוש דרכים ועוד. זאת ועוד: טראמפ לא סופר עוד את נתניהו, כשהוא מכריז שהמשא ומתן עם איראן "מתנהל יפה מאוד" ומאיץ בראש הממשלה הישראלי להכניס סיוע לעזתים.
ואנחנו ממשיכים ומאפשרים לנתניהו וחבורתו לעשות ככל העולה על רוחם, ולשמור על קואליציית העוועים שרוב הישראלים מעוניינים להחליף.
סבתו של אסף כפרי ז"ל שנהרג בעזה שמעה על כך בדרכה לברגן-בלזן. יום ועוד יום, והמלחמה הנוכחית גובה מחירים שמשאירים משפחות מצולקות לעד.
זה מחזיר אותי לאחד השירים הראשונים שפירסם יהודה עמיחי בספרו "עכשיו ובימים אחרים", ששמו "גשם בשדה קרב": "גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים אשר אינם מכסים עוד". הממשלה הנוכחית לא סופרת לא את החיים, ולא את המתים.
אל תקשיבו לטקסטים הנדושים שנתניהו ישמיע לכם ביום הזיכרון השבוע, על הר הרצל. צריכה לקום צעקה: עד מתי.
אחרי שנבחר לאפיפיור דימה פרנציסקוס את העולם ל"בית חולים שדה שאחרי מלחמה", והבטיח להשקיע כל מאמץ לעזור לכל אלה שנזרקו לצידי הדרכים. אתמול,בטקס הקבורה, שאליו הגיעו כל מנהיגי תבל, בלטה בהיעדרה ישראל - שמנהיגיה נעלבו מהתבטאויות של פרנציסקוס גם נגד הפגיעה שלנו באלפי ילדים בעזה.
נתניהו וחבורתו הולכים נגד המקובל בעולם, ובדרך גם הורסים כל נוהג שהשתרש כאן. טקס הדלקת המשואות שמירי רגב מחריבה והופכת לשוק בעיקר נועד לשרת את הבייס שלה. חבל.
במסגרת ההכנות לקראת בר-המצווה של ארי נכדנו (על שם אחי המנוח אהרון) ביקרנו בבית העלמין של משפחתנו במשואות יצחק. עברנו ליד קברם של הרב חיים דרוקמן ורעייתו הד"ר שרה דרוקמן, ושל החייל אלמוג קליין ז"ל בן השכנים שנהרג בלבנון (ודאג לאמי המנוחה בכל פעם שיצא לחופשה), ושל ותיקי משואות יצחק שנשבו במלחמת השחרור והועברו לירדן. הזכרתי לארי שצבאות ערב אסרו עלינו מלחמה מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה שלנו. חשוב שנזכור.
בתי העלמין יתמלאו ביום רביעי בהורים, אחים, אחיות וחברים. כל ביקור משנה את המתחמים, משום שנוספים עוד ועוד קברים.
המשוררת זלדה ניסתה להתמודד עם אבל על צעיר שנהרג בתאונה, בשיר "אל תרחק" שהפך לביטוי העז ביותר של שכול: "יוצר לילות ורוח, הלא נגדך בכי איום זה, אל תרחק - אל יעמדו כחיץ מיליוני שנות אור בינך ובין איוב".
מה עוד נבקש - אתם שם למעלה, תנו לנו רגע של שקט.
אנחנו ממשיכים ומאפשרים לנתניהו וחבורתו לעשות ככל העולה על רוחם, ולשמור על קואליציית העוועים שרוב הישראלים מעוניינים להחליף