אני עומדת בכניסה לבית משפחת אלבג במושב ירחיב, וקצת מרגישה שכבר הייתי כאן. כשראיינתי את שורדת השבי עמית סוסנה וביקשתי ממנה לתאר חלום עתידי שלה כדי שאצייר אותו, הוא התרחש כאן. עמית סיפרה שכאשר שהו ביחד בשבי, לירי אלבג הבטיחה לחטופים ולחטופות שכאשר ייצאו לחופשי, כולם ייפגשו בחצר ביתה לעל האש חגיגי, וכך העניקה להם תקווה. ציירתי את החצר לפי התיאור של עמית, את החיבוק עם לירי שהיה עדיין בגדר חלום, ועכשיו אני עומדת להיכנס לאותו הבית. ולירי כאן.
על שער הברזל תלוי דגל ישראל, סמל החטופים מתלפף סביב מגן הדוד שבמרכזו. לצידו הכיתוב אלבג לצד הספרה 1, ובראש אי־אפשר שלא לשמוע את קולה של לירי צוהל: "לירי אלבג נאמבר וואן!" אותה קריאה שהחזירה לנו קצת אוויר לריאות כשלירי אלבג, התצפיתנית, היום בת 20, שנחטפה ממוצב נחל עוז באותה שבת שחורה, הוחזרה במסגרת העסקה השנייה, לאחר 477 ימים בשבי חמאס.
אותה צהלה שאישרה את כל הסיפורים ששמעתי עליה, בזמן שעוד הייתה שם.
זה סיפור השבי של לירי.
המוצב
7 באוקטובר. אנחנו, כל התצפיתניות החדשות במוצב נחל עוז, ישנות יחד. נועם אברמוביץ ז"ל, נעמה לוי ואני בחדר אחד; שירת ים עמר ז"ל ואגם ברגר בחדר ממול.
בשש וחצי מתחילה מתקפת טילים.
אנחנו לא מבינות מה זה. מתעוררות, מתיישבות על המיטה, הפוכות. כולן מבולבלות: "מה זה? מה זה? מה זה?" הדבר הראשון שעבר לנו בראש זה שהוותיקות עושות לנו איזה זובור. ואז שירת ים (עמר ז"ל, תצפיתנית ששירתה עימן - ר"ש) ואגם (ברגר) נכנסות לנו לחדר, צורחות: "טילים! למיגונית!" אנחנו לוקחות מה שאנחנו צריכות - משקפיים, טלפון - ורצות למיגונית. שם ישר אני מתקשרת לאמא ולאבא. אמא הייתה אמורה לבוא אליי לבסיס. אנחנו מדברות. טוב, אז אני מבינה שהפגישה שלנו היום מבוטלת. מסביב, כל אחת בשלה, מדברת בטלפון עם המשפחה שלה. ואז גם התחילו השמועות של חדירות מחבלים. התחילו לרוץ כל מיני סרטונים: הטנדר בשדרות והמצנחים הממונעים בכפר עזה.
פתאום התחלנו כבר לשמוע את היריות מתקרבות אלינו. התיישבנו. עדן (סרן עדן נימרי ז"ל, לוחמת רוכב שמיים - ר"ש) לקחה פיקוד על המיגונית. אני יושבת לידה, פשוט היינו החדשות כולן ביחד. לא נכנסנו בין הוותיקות, לא היינו בקשר איתן, אז הלכנו הצידה.
כולנו בשקט. הבנו שיש חדירת מחבלים, שזה לא צחוק.
אנחנו מתחילות לשמוע צעקות בערבית מבחוץ. המחבל הראשון נכנס למיגונית. הוא רעול פנים, מציץ עם הקנה לתוך המיגונית וחוזר אחורה. ואז הוא עוד פעם נכנס, והתחיל קרב יריות. רימונים מתפוצצים. כשאחד מהם מתפוצץ, 14 בנות מהמיגונית מצליחות לברוח, ביניהן הבנות של רוכב שמיים. חוץ מעדן. עדן נשארה. היא לא הייתה מוכנה לעזוב אותה, כי אסור להשאיר מיגונית בלי נשק. זו הייתה המחשבה שלה.
בינתיים, המיגונית הופכת ממש לשדה קרב. יריות ופיצוצים ועשן וריח אבק שריפה. ואז נהיה פתאום שקט.
הירי מפסיק.
המחבלים נכנסים למיגונית ומתחילים להרים את מי שנשארה בחיים. הרימו את נועה מרציאנו. ואז את אורי מגידיש. ואז את נעמה (לוי). אגם. אני. דניאלה (גלבוע). קרינה (ארייב).
אני זוכרת שנעמה אומרת לאגם ואז לי: "אנחנו בחיים?"
אני עונה לה: "כן. נראה לי"
המחבלים קשרו אותנו, ואז הושיבו אותנו במיגונית. במשך שעתיים־שלוש אנחנו יושבות מול החברות שלנו שנרצחו, ותוך כדי מנסות להבין מה קורה. שאלתי את אחד המחבלים: "מישהו מכם מדבר אנגלית? תסבירו לי מה קורה". הוא ענה לי: "אם תקשיבו לנו, אתן תהיו בסדר, אנחנו לא נהרוג אתכן. אנחנו לוקחים אתכן לעזה".
אז אמרנו לו: "אוקיי. קחו אותנו לעזה".
עזה
הגענו ארבעתנו, אני, אגם, קרינה ודניאלה, לדירה הראשונה שהיינו בה בעזה. בתכלס, בימים האלה אני זוכרת שהיו בעיקר בכי ושינה. ואז, ב־9 באוקטובר, אומרים לנו: קרינה ודניאלה, אתן הולכות לבית החולים. מאז לא ראינו האחת את השנייה. בדיעבד הסתבר שהן בכלל לא הלכו לבית חולים. אני זוכרת שהן אמרו לנו: אם אנחנו לא חוזרות משם, תמסרו להורים שלנו שאנחנו אוהבות אותם. ממש מילות פרידה. כל הזמן אמרנו להן: הכל יהיה בסדר. אתן תחזרו, וניפגש.
אני ואגם נשארנו לבד. למחרת, ביום הרביעי למלחמה, אומרים לנו: יאללה, תתלבשו. אתן הולכות מפה. הביאו לנו חיג'אב, גלבייה, נעליים של עזתיות. אנחנו לא הבנו, הולכות לאן? הולכות איתם ברחובות של עזה. ואז אומרים לנו לעלות על רכב, שנוסע ברחובות.
הרכב נעצר. המחבלים מורים לנו לרדת ולהיכנס לדירה. זה אמצע הלילה. יש שם אנשים שמתעוררים. בדיעבד יתברר שאלו משפחת גולדשטיין והזוג סיגל. אנחנו מסתכלות עליהם. לא מבינות לאן נכנסנו. הם ישראלים? ערבים? מאיפה הם? מה הקשר? מה אנחנו עושות כאן?
המחבלים אומרים לחן (גולדשטיין - ר"ש) "תדברי איתן". ואז הבנו שכולנו ישראלים.
יום אחרי זה, מעבירים משם את משפחת גולדשטיין, ומשם בעצם הדרך שלי ושל אגם עם אביבה וקית' מתחילה. זוג ילדות בנות 20 עם זוג מבוגרים. אין קשר, אבל יש את הכי קשר בעולם, כי הם היו כמו ההורים שלי. באמת. אהבה שאי־אפשר להסביר.
יום אחד עשו "הקש בגג" לדירה שבה היינו.
אני זוכרת שהיה בום לידנו. אמרו לנו להתלבש מהר ולקחו אותנו. הוציאו אותנו לרחוב. כל הבניין התפנה, ואנחנו ביניהם. לא יודעות מה לעשות.
באמצע היום אנחנו הולכים ברחוב, כולנו לבושים כמו ערבים. אביבה וקית' מחזיקים ידיים, ואנחנו כאילו הילדות שלהם. הולכים ברחוב לדירה אחרת. זה לקח רק איזה חמש דקות, אבל היה ממש הזוי.
בדירה ה"חדשה" ארבעתנו, ועוד ארבעה מחבלים. הם הביאו לנו חבילת קלפים. המשחקים היחידים שידענו זה "מלחמה" ו"צ'יט", אז לימדנו אותם "צ'יט". "מלחמה" הם ידעו. ארבעתנו היינו משחקים גם ארץ־עיר. המשחק "אני הולכת למכולת וקונה". ואז מתחיל סבב: פסטה, ואז שמנת, ואז פטריות. משחקי מילים כאלה. מספרים סיפורים.
הקשר שלנו היה אוכל. בסופו של דבר, קית' בן 64, אביבה בת 63. שתינו בנות 20. על מה נדבר שיש לנו משותף? אוכל! אז היינו מדברים המון על אוכל. פיתחנו אחווה מיוחדת בינינו. משפחה כזאת.
אחרי שבועיים, גם עמית סוסנה הצטרפה אלינו, והוסיפה המון צבע למשפחה שגיבשנו.
האיחוד
ה"משפחה" שלנו התפרקה ביום ה־30 ומשהו. אמרו לנו: זהו, אתם נפרדים. אגם ולירי, אתן הולכות מפה. הייתה פרידה עם הרבה דמעות ובכי, לא רצינו להיפרד מקית' ומאביבה ומעמית. אבל לא הייתה לנו ברירה.
ושוב הלכנו ברחובות עזה, הפעם שעתיים, עד שאמרו לנו: פה.
אנחנו יורדות למנהרה, ופוגשות שם את רומי גונן. ואז, יום אחרי זה מצטרפות אלינו דפנה ואלה (האחיות אליקים - ר״ש). יום אחרי זה, אמילי (דמארי). היינו במשך שבוע שש בנות בחדר שני מטר שלא יכולתי לעמוד בו, כשעברנו לחדר גדול יותר הצטרפה משפחת גולדשטיין.
זה היה מאוד מחזק שהיה לנו האחד את השני, אבל החדר היה נורא. גם לח, גם מגעיל, גם צפוף. ישנו עשרה חטופים על שישה מזרנים בערך. אחד על השני.
יום אחד, כשבדיוק בישלתי לכולם, אני שומעת שצועקים לי מהחדר "לירי, לירי, יש לך הפתעה!" אני בבהלה זורקת הכל, מה קרה?! רצתי לחדר. ראיתי שעומדת שם דמות.
נעמה.
אני כל הזמן אומרת שהאיחוד שלי עם נעמה היה כמו האיחוד שלי עם המשפחה כששוחררתי. אנחנו ביחד מהטירונות, אחר כך בקורס, בבסיס. היינו באותה חבורה, והיינו יחד באותו יום במיגונית. ידעתי רק שהיא נחטפה, אבל לא ידעתי מה קורה איתה.
והנה, פתאום אני רואה את נעמה! לא הצלחנו לעמוד על הרגליים: בכינו, היינו ממש בהתרגשות. "איזה מטורף זה", אמרתי, "איזה הזוי זה. ואיזה כיף לראות שאת בחיים".
התקווה
אחת החטופות שמעה ברדיו שיש הפסקת אש (העסקה הראשונה - ר"ש) ושהיא אמורה לצאת, ואמרה: "אנחנו יוצאות מפה, אנחנו יוצאות מפה". היא הספיקה לצאת, אבל יום אחרי זה - העסקה קרסה. פיצוצים הרעידו את המנהרה ולא הבנו מה קורה. יותר נכון - לא רצינו להבין מה קורה. כן. ככה, מהפיצוצים בחוץ, גילינו שקרסה העסקה. הם לא טרחו לגשת להגיד לנו שאנחנו לא חוזרות הביתה.
כל היום הזה ישבנו בשקט. בבאסה. רצינו להיות בחנוכה בבית ואמרנו שזה יהיה נס. הכל הרגיש שזה הסוף וזהו, שאנחנו חוזרות הביתה. אבל לאט־לאט התחלנו להבין שזה לא קורה.
אני תמיד אמרתי: "אני חוזרת. אני לא יודעת מתי ובאיזה מצב נפשי, אבל חוזרת". ככה. זה המשפט. בכל פעם שהיינו עצובות הייתי אומרת לאגם: "אנחנו חוזרות. אנחנו חוזרות. אנחנו חוזרות". בכל פעם ששמענו שיש מגעים לעסקה, הייתי אומרת לה: "אגם, אני לא מפתחת ציפיות, זה עוד פעם משא ומתן שייכשל. גם את אל תפַתחי". אבל אין מה לעשות. למרות הכל, תמיד היו האופטימיות והתקווה בלב. הרי אי־אפשר לאבד אותן לגמרי, נכון?
היומן
בסביבות ינואר 2024 הוציאו אותי ואת אגם מהמנהרה. אנחנו עוברות בין דירה לדירה, בין דירה למנהרה, בין מנהרה למנהרה. בערך 22 בתים, דירות ומנהרות.
אגם ואני היינו כמו אחיות. גם רבות על שטויות, וגם מוצאות דרכים להעסיק את עצמנו ומדברות על מלא דברים. יום אחד אמרנו להם: תביאו לנו מחברת, תביאו לנו עט. אז התחלנו לכתוב שם ולצייר. בואי נצייר רחוב ובואי נצייר בית. בואי נמציא שיר. המחברת הזאת הייתה איתי עד היום שהשתחררתי. כתבתי על הכריכה שלה "מחברת שבי של לירי אלבג", עם מלא קשקושים - מנומר, פרחים, סימן החטופים. ראינו גיליון עיתון, ומשם ידענו על הדיסקית וסיכת החטופים. הסמל הזה כל הזמן ליווה אותנו, כל הזמן חשבנו עליו.
היה במחברת גם לוח שנה, מ־29 בינואר עד היום ששוחררתי. בכל יום סימנו לפי מקרא מה עבר עלינו: למשל, אכלנו בסדר, ישנו בסדר, עברנו דירה, החלפנו מחבלים, היינו עצובות, התקלחנו. ואז עשינו איקס על כל יום שחלף.
היינו מסמנות שם גם אם באותו יום קיבלנו איכשהו מסר מהבית. הייתה לנו תקשורת. היינו מחוברות קצת לרדיו. גלגלצ, רשת ב', רדיו דרום וקצת טלוויזיה, בעיקר לערוצים שלהם. בכל תזכורת של החטופים שם, הרגשנו תקווה. כבר הבנו שיש הפגנות ושיש עצרות. הבנו שאנשים זוכרים אותנו.
את התמונה שלי עם הכובע (מפוסטר החטופים - ר"ש) ראיתי בטלוויזיה בפעם הראשונה בשבת השנייה שלי בעזה. אני רואה מלא תמונות של מישהי עם כובע. אני אומרת: זה מרגיש לי אני. עד שפתאום, כשחברה שלי התקרבה עם תמונה למצלמה, זיהיתי: זאת אני, זאת אני! ואז, כל המחבלים: זאת את? זאת את? אני עונה: כן, זאת אני! כל פעם אמרתי למחבלים, תגידו לי אם אתם רואים תמונה עם כובע חום. ולפעמים הם היו אומרים שראו, סתם מדליקים אותנו כדי שנבכה.
הרדיו זה הדבר היחידי שעשה לי טוב. הייתה מוזיקה והיו חדשות ושמעתי את המשפחה שלי לא מעט. שיר אחד שממש נגע לי ללב זה "תרקדי" של אושר כהן. זה שיר שהרגשתי כאילו נכתב עליי. שמענו גם את "הוריקן" של עדן גולן. שיר מצמרר. היו ימים שבהם לאורך שעות רק ישבנו ושמענו רדיו. זה היה עד החילוץ (מבצע ארנון - ר"ש), שאחריו הם אסרו עלינו לשמוע רדיו. זהו, הם אמרו, אסור לכם. זה מסכן אתכם. אנחנו שומרים עליכם. אנחנו לא רוצים שהצבא יגלה לכם או יהרוג אתכם. זהו. ומאז לא קיבלנו שום עדכון.
הנרות
הגיעו יום השואה ויום הזיכרון. אנחנו שמרנו נרות שקיבלנו, שני נרות ליום השואה, אחד שאני אדליק ואחד שאגם תדליק, ושלושה נרות ליום הזיכרון: אחד לנועם אברמוביץ ז"ל, אחד לשירת ים עמר ז"ל, ואחד לשאר התצפיתניות ולכל הנופלים. שמענו את הצפירה ברדיו, ועמדנו. היינו מסורות לזה ממש. המחבלים לא הבינו למה אנחנו יושבות בשקט. אנחנו פשוט ישבנו וכיבדנו, הסתכלנו על שעוות הנר נוזלת. הנרות היו בתוך כוסות זכוכית, והדמעות כאילו זולגות. היה לנו ממש קשה ביום הזיכרון. גם שמענו את כל הטקסים ומלא סיפורים. זה היה לי קשה מדי להכיל את זה. כל הזמן אמרנו: די, די, אנחנו חייבות לחזור לפני יום הזיכרון הבא. לא היינו בהלוויות של חברות שלנו. לא היינו ב־30 יום. מגיע לנו לשים ביום הזיכרון על הקברים שלהן פרחים.
זה היה ממש שובר, כל תאריך שחולף, כל חג, כל אירוע או כל משהו שאת רואה איפה את ואיפה כל שאר העולם. זה היה גם החיסרון של הרדיו: פתאום את שומעת שההוא עושה הופעה וההיא מוציאה שיר. איך אפשר להמשיך בחיים כשאנחנו פה? אנחנו רואים איך החיים של כולם ממשיכים והחיים שלנו נתקעו, נעצרו. כולם ממשיכים הלאה, ורק אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר? זה מכעיס. זה מעציב. זה פוגע. את שואלת את עצמך מתי יגיע היום שגם אני אוכל להמשיך בחיים שלי, שגם אני אוכל להיות חופשייה?
הסידור
למחבלים היה קטע עם חלומות: הם מפרשים אותם וממש מאמינים שחלומות הם מסרים. היה להם ספר פירושים לחלומות, וכל בוקר שאלו אותנו מה חלמנו. לרוב ענינו שאנחנו לא זוכרות, כדי לא לפתוח איתם את הנושא. אבל בוקר אחד אמרתי, יאללה, בואי נשאל אותם.
חלמתי שאני ואגם בורחות מהמחבלים. ואנחנו רצות, רצות, רצות. נופלות מצוק. ואז, מישהי שכביכול אני יודעת שהיא אלוהים, תופסת אותנו. לוקחת אותנו לחדר של אלוהים ואומרת לנו – אני הצלתי אתכן מהמחבלים, אני אשמור עליכן. אתן בסדר עכשיו. דיברנו איתה. ואז היא שמה אותנו בעיירה של נסיכות, גם אנחנו הפכנו לנסיכות, ומי המשרתים? המחבלים.
את החלום הזה סיפרתי להם. אתם לא מבינים, אמרתי להם, דיברתי עם אלוהים! ואז אחד מהם אומר לי: שנייה, שנייה, שנייה. הוא נדלק. אני חייב לבדוק מה זה לדבר עם אלוהים בחלום. ומה רשום להם שם? אם אלוהים פוגש אותך בחלום ללא מחסומים, כנראה שאתה לא בדת הנכונה.
הם כל הזמן היו מנסים לאסלם אותנו. כל מיני משפטים כמו: תבואי לדת שלנו ותגיעי לגן עדן. אתם היהודים תהיו בגיהינום. תתאסלמי. גם אם את מתאסלמת ביום האחרון של החיים שלך, את תגיעי לגן עדן. בואי תלמדי את התפילה ובואי תקראי את הקוראן.
היה לנו סידור שאגם הייתה קוראת בו. פתאום אחד המחבלים אמר לאגם: "מעכשיו אסור לך לגעת יותר בסידור!" משחקי שליטה כאלו. בבוקר שאחרי זה אני מתעוררת, ואגם שואלת: "מה אני עושה?" אמרתי לה: "הוא אמר לך לא לגעת, הוא לא אמר לך לא לקרוא". מה עשינו? אני החזקתי לה את הסידור, והיא קראה מתוכו.
ואז המחבל מגיע. "למה נתת לה לקרוא מהסידור?" הוא שאל. עניתי: "אמרת לה לא לגעת, לא אמרת לא לקרוא". הוא אמר לי: "את נחשה כאילו. את חכמה, אה?" ואז אמר לה גם לא לקרוא. אמרתי לה: "היום את אגם ברגר, את אומרת לו לא. את אוהבת להתווכח, אז תתווכחי".
וזה מה שבאמת היה: היא התווכחה איתו, עד שהוא שיחרר ממנה.
הגבולות
בחלק מהדירות שהיינו בהן היו מעבידים אותנו: בואו תנקו, בואו תשטפו. באחת הדירות התגוררה משפחה, ואנחנו היינו משחקות עם הבנות שלה, ממש עושות בייביסיטר בעזה.
המחבלים לא היו טובים אלינו. אף אחד מהם לא. אין, אין להם רחמים. הם אמנם לא הכו אותי פיזית, אבל הם ראו חיילת, אז הם השתמשו בדברים אחרים לפגוע בי. אם זה אסור לי לבכות, אם אסור לי להתחבק עם אגם. פתאום אסור לך רדיו. או שפתאום אסרו עלינו לבשל, כי הם ידעו שזה היה עושה לי טוב, שזה היה מעביר לי את היום. זה לא שהיה שם יותר מדי מה לבשל. אורז. פול. בשר משומר. לפעמים פסטה. היינו מוסיפות את התבלינים שאנחנו אוהבות ולא שלהם, לוקחות לנו את החתיכות השוות יותר, שמות לנו שן שום אחת. זה הדבר היחידי שהייתה לנו בו שליטה, כשאנחנו במטבח. אז כאילו הרגע שלקחו לנו את המטבח, את האפשרות להכין אוכל, גם היה רגע מאוד קשה.
באחד הימים בתחילת השבי, אמרתי לאביבה: בעזה תהיי עזתית. תתנהגי כמותן, כמו הנשים העזתיות. אין מה לעשות. הם לא מכירים את זה שאישה אומרת לא, שאישה עומדת על שלה. אין להם את זה. אז כאילו כל הזמן הייתי כזה נעה בין הישראלית שבּי לבין "תהיי עזתית". הייתי עומדת על שלי כשצריך, אבל הרבה פעמים גם הייתי אומרת בסדר, כן. המחבל היה אומר לי "לירי, בואי תשטפי כלים", אני הולכת לשטוף כלים. כשהיה צריך, אז ידעתי לשים את הגבול. אבל באמת כל הזמן היה לי את המיינדסט הזה: בעזה תהיי עזתית.
השחרור
יום אחד הם אומרים לי: לירי, אל תיקחי איתך כלום, את הולכת לצלם סרטון. אפילו לא נפרדתי מאגם. אחד המחבלים אמר לי: זה היום הכי טוב בחיים שלך. את הולכת לאכול על האש. את הולכת לאכול שוקולדים. ואני לא הבנתי מה קשור. "כן, כן", הוא אמר. "תכף את תגלי למה זה היום הכי טוב בחיים שלך".
הם מסיעים אותי ברכב, ואז, לידינו, נעצר רכב אחר, והחלון האחורי נפתח. את מי אני רואה? את קרינה, דניאלה ונעמה יושבות שם! גם הן לבושות כמו ערביות. אנחנו מסתכלות האחת על השנייה, מנפנפות לשלום - ואז הם סגרו לנו את החלונות. עשו לנו עוד קצת סיבובים, ואז המחבלים אמרו לי: הן באות לרכב שלך. כשהן נכנסו לרכב, הרגשתי כמו באיזה חלום, כמו בסצנה מסרט. ואז הן מספרות לי: לירי, יש עסקה. אנחנו חוזרות מחר הביתה. לא האמנתי להן. פחדתי להאמין. והמחבל שאיתי אומר: את לא בטוח יוצאת, זו או את או ארבל יהוד.
אמרתי לו: אל תעשו בלגן. שארבל תצא לפניי, אני ואגם נצא שבוע אחרי. אחכה שבוע, רק שזה לא יתפוצץ (בסופו של דבר אלבג שוחררה שבוע לפני ארבל - ר"ש).
ואז הגיע יום השחרור, ועלינו לנופף על הבימה. אחרי הטקס, באוטו של הצלב האדום, הייתי כבר עם בחילה וכאב בטן. אני פשוט לא סומכת עליהם עד שאני לא מגיעה לצה"ל.
נוסעים משם. פתאום אני מתחילה לראות לוחמים שלנו מנופפים לנו לשלום, חיילים על טנק מסמנים לנו "שלום" ולבבות. ביקשתי מהצלב האדום לפתוח חלון. לא נתנו לנו.
ואז מגיעים לרכב של צה"ל. חיבוק, חיבוק, ועוד חיבוק. נוסעים לרֵעים, לפגוש את אמא ואבא.
החלום
אני רוצה לצייר חלום לעתיד, אמרתי ללירי. הציורים שלי הרבה פעמים מתגשמים, כמו שאת רואה. אז תנצלי את זה למשהו שאת חולמת שיקרה.
"להיות עם המשפחה שלי ביפן. זה החלום שלי. כאילו, אני כמובן חולמת להקים משפחה והכל, אבל זה עוד מוקדם לי מדי. אז כרגע יפן זה החלום הכי קרוב, והכי לבושות בסטייל. בדרך לאכול ואגיו, עם מלא שקיות ביד.
"הפריחה האהובה עליי זה פריחת הדובדבן", לירי ממשיכה. "מקועקעת לי על הרגל פריחת הדובדבן. כי זה עץ שמסמל שהחיים קצרים ושצריך לנצל אותם כמה שיותר מהר, כמה שיותר טוב. אחרי 7 באוקטובר זה עוד יותר קיבל משמעות, והחלום שלי זה בעצם ללכת לראות את פריחת הדובדבן ביפן".
שי, אחותה של לירי, מוסיפה: "נראה לי שהחלום שלה זה פשוט להיות ילדה בת 20, שעושה דברים של ילדות בנות 20".
לירי: "הדבר הראשון שביקשתי בתוך הרכב של צה״ל זה לשמוע את Alive של סיה. כל הזמן אמרתי לעצמי: ביום שאני חוזרת - זה השיר. זה השיר שבבית החולים אני עולה על הגג ושרה אותו.
"ואני באמת בחיים. אני חיה, ואני הולכת לראות את המשפחה שלי בעוד שנייה. זה היה רגע שאי־אפשר להסביר את הרגשות. אני בחיים, פשוט. זה כל מה שהייתי צריכה, להיות בחיים. זה כל השבי, להישאר בחיים. להישאר בחיים. לא לעשות כלום, שלא יפגע בך שום דבר, שאף אחד לא יפגע בך. והצלחתי. זה היה הניצחון שלי. שיצאתי מזה בחיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
