מאז פרצה המלחמה שירת בעלה של אפרת זנטון, קצין החימוש בגדוד 8101 בחטיבת אלכסנדרוני, מאות ימי מילואים. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ לגבול הצפון, ומשם הוא עבר ישירות לעזה. אחרי 174 ימים הוא שוחרר מהסבב הראשון, ובעודו מנסה להשתלב “בפורמט הריאליטי המשפחתי, הזוגי והתעסוקתי מחדש”, כפי שאפרת מתארת, הוא כבר הוקפץ שוב לעזה.
המציאות הזו הפכה לשגרה הבלתי אפשרית של עשרות אלפי משרתי מילואים בישראל. לאחר ההודעה על הרחבת התמרון, החל צה"ל בשליחת עשרות אלפי צווי 8 למילואימניקים. לצד המחיר האישי הכבד שמשלמים אותם משרתים – גם בני המשפחות שלהם מתמודדים עם קשיים ומורכבויות בניהול שגרת החיים.
3 צפייה בגלריה
(אפרת זנטון: נשות המילואימניקים סופגות משפטים מאשימים, ומקטינים – ‘בעיה שלך שנתת לו ללכת’, ‘מה? המלחמה לא נגמרה’, ובגולת הכותרת – ‘גם בעלי טס המון לחו”ל ולא נמצא המון בבית’”)
אפרת, שמתמודדת בשנה וחצי האחרונות עם המציאות הזו, משתפת: “הוא נכנס ללבנון קצת לפני ראש השנה וסיים את משימתו קצת לפני חנוכה. בשלום. בערך. והוא חזר לבית מתפרק. אני מרגישה בדידות צורבת עם מאות ערבים שבהם ניהלתי שיחות עומק עם קירות הבית שידעו לספוג את ההד והחוסר”. על המורכבות בגידול הילדים בזמן הזה, מתארת אפרת כי בעלה “חזר למתבגרים שמאבדים את זה, לילדי יסודי שלא מוכנים לישון מחוץ לממ”ד, ושאחד מהם כבר בטיפול רגשי ועם התנהגות שאף אחד מאחיו הגדולים לא הציג קודם. ילד שמחבק אותי בלילה ואומר שהוא יודע שבכיתי כי אני מתגעגעת לאבא כמוהו”.
אפרת משתפת כי עד לדצמבר האחרון, המשפחה שירתה כמעט 380 ימי מילואים: "בין ההקפצות צריך לחזור ללמוד להיות משפחה, בין ההקפצות צריך להיזכר איך מקבלים החלטות ומתייעצים עם מישהו, בין ההקפצות צריך לזכור איך מביעים רגשות בשפה אחת ולא בשתי שפות שונות, בין ההקפצות ולמרות הכמיהה זה לזו צריך להתגבר על הפחד וללמוד מחדש איך להתקרב, בין ההקפצות צריך לחזור לעבודה – למי שנשארה לו כזו בין סבב לסבב”.
3 צפייה בגלריה
אלינור שיר: “גם כשיש עזרה מהמשפחה או מהחברים זה אולי עוזר להוריד חלק קטן מהסטרס. אבל עדיין צריך להספיק הכל לבד: חוגים, גנים, טיפת חלב, עבודה, להוציא את הכלבה לטיול, מטלות הבית”
למרות הכל, אפרת אומרת כי "אהבת העם והמדינה קיבלו את מעמדם הראוי. בבית שלנו לא שואלים למה אנחנו. להפך! זכינו להיות חלק מתקומת העם בארצו! זכינו להיות מאלה שקמים ועושים". במקביל, היא אומרת: "אבל אנו בהחלט שואלים מדוע רק אנחנו? מדוע לא כולם? איך מקבלים החלטה על העצמת הפעולה אך בלי להוסיף די כתפיים למשימה הבהולה?".
בכאב, אפרת משתפת: "אני, כמו גם נשות מילואימניקים נוספות, סופגות משפטים מאשימים, מצמיתים ומקטינים – 'בעיה שלך שנתת לו ללכת', 'תגידי לו שקשה לך!', 'מה? המלחמה לא נגמרה', 'עדיין לא התרגלת?', ובגולת הכותרת – 'גם בעלי טס המון לחו”ל ולא נמצא המון בבית'".
“שני עולמות מקבילים”
חן ארבל, אמא לשתי בנות ואחת ממייסדות פורום נשות המילואימניקים, מוסיפה כי "אנחנו לא צריכות גיוס נוסף ונרחב כדי להיזכר כמה הנטל הזה כבד, כי אנחנו עדיין נושאות בנטל, חלקנו ברצף וחלקנו בסבבים בלתי נגמרים". לדבריה, "אחרי מספר סבבים של בעלי בעזה אני יכולה לומר שהשגרה לא קיימת, כי או שאנחנו משפחה מגויסת או שאנחנו במצב המתנה לצו הבא. ברגע שהוא יוצא – הכל מתהפך, נוצרים שני עולמות מקבילים, האחד בחזית והשני בעורף. הוא – כל כולו במלחמה החשובה והצודקת בתולדות המדינה. ואנחנו – במלחמה על השפיות, על מקום העבודה, על הילדים שלנו שלא יקרסו כמונו, במלחמה על הבית".
3 צפייה בגלריה
חן ארבל: “הבטיחו לנו 70 ימי מילואים בשנה, אנחנו ב־100 ורק במאי. אנחנו דורשות להרחיב את שורות המשרתים. לא נצליח להחזיק מציאות שבה הילדים רואים את אביהם מספר חודשים בשנה”
חן משתפת כי היא נאלצה לעזוב עבודה: "פשוט לא הצלחתי להחזיק הכל. אנחנו עדיין בהתאוששות רגשית מהטלטלה הזו לבית שלנו", היא אומרת. "החוסן שהיה בהתחלה איננו, כי גם בחזית וגם בעורף יש שחיקה אחרי שנה וחצי. הקשיים הרגשיים, התעסוקתיים, הכלכליים רק הולכים ומחריפים, ההקפצות האלו מרסקות כל פעם מחדש. שנה שעברה הבטיחו לנו 70 ימי מילואים בשנה, אנחנו ב-100 ורק חודש מאי. אנחנו דורשות, זועקות, להרחיב את שורות המשרתים בסדיר ובמילואים, כדי להקל עלינו את הנטל. לא נצליח להחזיק עוד מציאות שבה ילדינו רואים את אביהם מספר חודשים בשנה".
גם בעלה של אלינור שיר שירת כבר יותר מ-320 ימים במילואים בעזה ובלבנון. לשניים יש שני ילדים, אורי בן שש ואלאור שיהיה בקרוב בן שלוש. בעוד בעלה של אלינור משרת כקצין בהנדסה קרבית בגזרות הלחימה השונות, היא מנסה להמשיך לעבוד כעצמאית בתחום ההורות ומדריכת הורים לגיל הרך. “עשרות אלפי צווי 8 נשלחים, ועשרות אלפי משפחות עומדות דרוכות, ממתינות. עבורי, כמו עבור הרבה נשים אחרות הידיעה הזו בסוף השבוע האחרון לא רק הייתה מורטת עצבים, היא העלתה איתה גל שלם של רגשות שקשה להכיל”, משתפת אלינור.
לדבריה, “שוב זה נופל עלינו. על אותם האנשים. על אותן המשפחות. שוב אותן נשים יושבות ומחכות להודעה. שוב אנחנו צריכות להחזיק הכל אבל הכל, כולל את הרגשות שלנו. יש תחושה ברורה שמי שמגויסים שוב ושוב הם אותם גברים – ומי שמשלמות את המחיר הרגשי, הנפשי והתפעולי הן שוב – אנחנו”. אך לצד זאת, היא הדגישה כי “בתוך כל העומס, הפחד והסטרס קיימת בי גאווה גדולה בבעלי, אני אישה גאה. גאה בבעלי שנענה לכל קריאה, שמרים את הראש ויוצא שוב ושוב מתוך תחושת שליחות עמוקה”.
אלינור מתארת את סוף השבוע האחרון שעבר עליה: “העברתי את הימים בלחשוב איך שוב אסביר לילדים שלי, במידה והוא יקבל צו, שאבא שלהם הולך שוב לזמן לא ידוע. כרגע הצו עדיין לא הגיע, וזה לא אומר שהוא לא יגיע, אז אני משאירה את המחשבות והרגשות שלי בתוך תוכי.
“לנסות לראות את הטוב”
עוד היא מספרת כי היא משתדלת “לתת מקום לרגשות – לכעס, לעצב, לגעגוע. לשמור על שגרה ולחבק המון. צריך לזכור שגם אני צריכה חיבוק. גם אנחנו, האמהות שמחזיקות את הבית כשהם שם – צריכות שישימו לב אלינו. זו לא רק התמודדות פיזית. זו בדידות אמיתית. ואולי הכי קשה זו התחושה של לבד בלילות כשהילדים ישנים. גם כשיש עזרה מהמשפחה, מהחברים או מהשכנה זה אולי עוזר להוריד חלק קטן מהסטרס התמידי. אבל עדיין צריך להספיק הכל לבד: חוגים, גנים, טיפת חלב, עבודה, להוציא את הכלבה לטיול, מטלות הבית ועוד. גם העזרה היא לא תחליף לאהוב שלי, שהוא לא כאן, לחבר הכי טוב שלי”.
אלינור מדגישה שלמרות הקושי, היא מנסה להתרכז בחיובי: “אני תמיד, אבל תמיד מזכירה לעצמי: תודה לאל שהוא פה, שהוא איתי, שיש לי למי להתגעגע. כן, קשה. כן, לפעמים מרגיש לי בלתי אפשרי. אבל אני בוחרת לראות גם את הטוב. יש משפחות שהמצב שלהן קשה הרבה יותר. והכי חשוב – הלב כולו עם החטופים. שהשיבה שלהם תהיה קרובה, ושנוכל כולנו לחזור ולנשום באמת”.
