איתי שכטר ואלי גוטמן הם הצמד הלוהט של הרגע בערוץ הספורט. גם במשחק המרכזי של ליגת העל, גם בליגת האלופות, ואל תתפלאו אם תראו אותם גם בגמר ה-NBA. כשערוץ הספורט אוהב את הטאלנטים שלו, הוא דוחף אותם בלי הפסקה. ואם כך, מה הפלא ששכטר וגוטמן הופכים להיות מוגזמים ממשדר למשדר?
בשבוע שעבר, למשל, ילד נפצע מיריית זיקוק באצטדיון טדי, אירוע חמור שגם עיכב משמעותית את המשחק. באולפן המחצית, המנחה צביקה הדר הזכיר את התקרית, אבל נקטע בגסות על ידי השניים, שדרשו "להתרכז בכדורגל!" כלומר להמשיך לאכול את הראש במקרה של גוטמן, ולהמשיך לספר בדיחות מאוסות אצל שכטר.
הלאה: גוטמן הוטס לברצלונה כדי לפרשן את חצי גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לאינטר, שנערך בערב יום העצמאות, מה שהפך כמובן לחגיגת קיטש. בשיאה הבטיח גוטמן למירי נבו וליתר האולפן, לדחוף דגל ישראל בידיו של ידידו, מאמן ברצלונה האנזי פליק. "אין דרך טובה יותר לסיים את יום העצמאות", התפייט עמיחי שפיגלר החנפן (אגב, במדינה עם 59 חטופים, דווקא אפשר לחשוב על "דרך טובה יותר"). שכטר הוסיף: "גוטי, אוהבים אותך!" והזכיר עוד מנהג מאוס בערוץ: שמות חיבה מביכים.
האירוע הסתיים בחיבוק מרגש בין פליק לגוטמן, שהוכיח לפחות ש"גוטי" לא חירטט ואכן יש לו קשר למאמן. "אול דה בסט", איחל "גוטי" ל"פליקי". אלא שהדגל לא נמסר: זה היה עלול לסבך מאוד את פליק בימים מתוחים אלה. כמעט מיותר לציין שפרשן רציני לא אמור להסתחבק עם מסוקריו, גם אם מדובר באחד המאמנים הטובים בעולם. תתארו לכם את פיטר דרורי הבריטי מעיף צ'פחה לפפ גווארדיולה. שידור ספורט לא אמור להיות רציני כמו מבזק חדשות ברשת ב', אבל יותר מדי שכונה זה קרינג', וגם ככה לפעמים נראה שכל הכדורגל הזה הוא בעצם הכנה לקריירת הסטנד-אפ של שכטר.
אירועים כאלה נוטים לעורר געגוע ל"ערוץ הספורט של פעם", כמו שמתגעגעים למדינה שהייתה פה פעם: בשני המקרים נמאס כבר לשמוע על הגעגועים האלה, כאילו מישהו ילחץ על כפתור והשנה תהיה 2005. האמת היא שגוטמן ושכטר הם פניו של הערוץ, לא מירי נבו. הערוץ צעד למקום הזה בעיניים פקוחות, ונראה שטוב לו. אול דה בסט.
