אם תבקשו מחובב הספורט הישראלי הממוצע לספר לכם מה הוא יודע על הג'ודו כאן, הוא כנראה יגיד שמדובר בענף שבלעדיו היו המון מדפים פנויים בארון המדליות הישראלי, ושנדמה כאילו שורת הפיקוד שלו מלאה באנשים שנוהגים להתגושש גם כשהם לא לובשים חלוק. הכותרות אתמול סביב התפטרותו של אורן סמדג'ה דיברו על רעידת אדמה ספורטיבית, ואנחנו עוד מדברים כאן על אדמה שרוב הזמן מחופה במזרן.
אבל ציניות בצד, נבחרת ישראל בג'ודו ללא דמותו של סמדג'ה היא נבחרת שלא תוכל להשיג את כל מטרותיה, ואני ממש לא מדבר על ניצחונות בגראנד-פרי או פודיומים באולימפיאדה. אני מדבר על העובדה שכדי להתנחל בלבבות האלופים של עוד 15 שנה, ענפים בסדר הגודל של הג'ודו צריכים פרזנטורים סוחפים מסוגו של סמדג'ה.
החניכים על המזרן בוודאי יוצאים מורווחים כשאדם עם הניסיון, הידע והתשוקה שלו נמצא איתם באולם, אבל כל השאר – כולנו – פשוט צריכים לדעת שהוא שם. הפלצ'יקים והמוקים בטוח זקוקים לצעקות שלו בדקה האחרונה של קרב על המדליה, אבל הצופים בבית זקוקים רק לפרצוף שהם זוכרים מכל האולימפיאדות הקודמות, כדי להרגיש חזק יותר את הדרמה. בסוף, זאת הדרך היחידה עבורנו להתחבר לענף הזה, שגם בכוכבים הגדולים ביותר שלו אנחנו נזכרים רק אחת לארבע שנים. כן, ככה זה, ענפים פופולריים כמו כדורגל וכדורסל לא חייבים להילחם על כל אייקון, כי כאלה יש מספיק, והם ממילא מתחלפים כמעט כל עונה. אבל ענפים קטנים עם פוטנציאל לייצר אלופים גדולים? להם אין את הפריווילגיה לוותר על האייקונים המזוהים כל כך עם הענף.
תראו, אין לי זכות לייחל להמשך כהונתו של קואוץ' סמדג'ה אם הוא בעצמו מעדיף להמשיך הלאה. אני גם לא אתיימר להתמצא במפת האינטרסים של איגוד הג'ודו, או בנבכי הענף בכלל. הרי בדיוק כמוכם, גם אני משתכנע בקלות כשהפרשן מסביר שמה שראיתי הרגע זה וואזארי ולא איפון. אבל אני כן מכיר קלישאה אחת, דווקא מעולם הכדורגל. זאת שמבקשת תמיד ש"תילחמו בשביל הסמל". אז תשמעו, סמדג'ה הוא חתיכת סמל, וכל הענף הזה בנוי על לחימה.
